ראיין וכתב:מיכה קינן
לקראת ביקורו הצפוי והופעתו המיוחלת מעניק המוזיקאי המיתולוגי, שלום חנוך, ראיון חושפני ובלעדי “ערב טוב אדוני,הכיצד ערבה לך טיסתך? ” אני פותח בגישוש זהיר ורועד את הראיון ההיסטורי. האייקון האגדי שיושב לפני לא יזכור את הכתב הירוק והנידף מעיתון ‘במחנה’, שהיה מלווה את להקת הנח”ל מהאחזות להאחזות ,באותם ימים, שלום חנוך, כבר ירד מהמדים והתהלך בציביל, ועדיין היה מתלווה לחבורה מידי פעם.
“בסדר,מה שלומך”, הוא עונה לי בזחיחות כאילו זה עתה ירד מהמונית בדיזינגוף.
“מה מאפשר לנו סדר היום?כמה זמן מוקצב לנו לראיון ?” אני חוקר בחשש.
“בוא נלך עם הראש שלך ונראה כיצד ילד דבר,סע, סע לאט.”
אני מתרווח בזהירות בכורסא ומביט באבי אביו של הרוק הישראלי, שכתב ויצר מאות שירים אלמותיים, המוכרים כלכך, שמשרים עלינו תחושות והתרגשויות, שמפעפעות בליבינו ומזכירות לנו נשכחות.
ערפילי געגוע , גלים של נוסטלגיה חמימה, דברים שבינו לבינה, רומנטיקה שחלפה ופרחה לה, צביטות לב כואב, אהבות שכזבו ועזבו,ילדות נשכחת, דמעות שונקות .
שלום חנוך, בשביל רובנו,הוא היסטוריה כמוסה, סיפור חיים, חלק בלתי נפרד מהוויתינו ושורש מהותינו כישראלים ניצחיים החיים כאן או שם אבל לעולם.
“על מה אתה חולם”, הוא מעיר אותי מהגיגי, ” איפ יו וונט מי טו טוק טוק – יאללה שוט”.
“אני מנסה להבין מה מסתתר מאחורי התופעה?”,אני פותח.
“למה כולם רוצים כלכך לדעת מה יש מאחורי, צריכים לדעת מה לפני,שיבואו להקשיב שישמעו את המוזיקה ויהנו, זה העיקר”.
“אנחנו יהודים בני יהודים שתמיד רוצים לחקור במופלא מאיתנו ולדעת מהיכן זה בא וגם כמה זה עלה?”
“גם אני מתעניין ומתפלא לעיתים, אבל בוא נזרום עם זה,נברר את זה אחרכך, מה השאלה הבאה?”
“האם אתם עורכים סבובי הופעות בחו”ל כל שנה?”
“האמת היא שכבר לא יצאנו מהארץ לסיבוב מספר שנים, אנחנו מופיעים בפעם הראשונה בחו”ל עם התוכנית שנקראת ‘יציאה’, ולא במקרה. זה הצד הרך שלי וזה לא קשור ביציאה רכה, אלא משום שאני מנסה לשקף את הרצון של הקהל שלי, שמתיחס לסגנון המופע. כולם מכירים שני צדדים שלי , שעמלתי וטרחתי שיכירו. האחד זה הצד השקט והאנטימי, והשני זה הצד של הרוק. זה הצד שאני לא דופק חשבון, לא בעוצמות הרגש, ולא בדציבלים. אני חייב לומר לך, שאני שמח להיות בשלב זה בחיי, ולקח לא מעט זמן, שאני יכול לנוע מצד אחד לשני, זה מאוד ממלא אותי, מאוד כיף לי שני הצדדים.
מצד של רוק לצד של אינטימיות, ובחזרה לקצב של רוק. תמיד זה היה כך, אבל לא הופעתי במתכונת הזאת, למרות שקיבלו אותי בשתי הצורות. דווקא בצורה השקטה לא הופעתי, כי חשבתי שזה לא יעניין אותי כלכך.
המצב הזה קרוב יותר להוויה האישית שלי בזמן כתיבת השיר ושל ראשוניות, פחות לבוש, יותר ערום וחשוף, בלי עיבוד, בלי הפקה והדברים השייכים לחלק התעשייתי של המוזיקה.”
“האם יש קשר לסגנון , לגילך המופלג ולמצבך הנפשי המשופר?”
“אני מניח במבט לאחור שזה גם קשור לגיל, זה גם ענין של איזשהו בטחון, דווקא להיות עירום, בגיל מיושב ולהופיע עם רוק בגובה העיניים, והופעות שהם עם אנרגיה ,מדליקים אותי יותר , דבר ששאפתי אליו תמיד.היה לי מאוד קל לכתוב את השירים השקטים, אבל חשבתי שזה לא קונץ גדול, ולכן עשיתי את זה, אבל רציתי להביע יותר, הרבה יותר. כתוצאה מכך שאני חי ככה וככה שנים, נוצרו מספיק חומרים, גם כאלה וגם כאלה.
“היום אני יכול, בהופעה עם משה לוי, ורק שנינו, אני עם גיטרה והוא עם פסנתר, לבחור באופן ספונטני ממאה ועשרים שירים, במקום להחליט מראש שאנחנו עושים שיר זה או אחר. יש לנו שלד של תוכנית, של שירים שנעשה אותם, כי אני יודע שבלי זה הקהל יצא מופסד. בהרגשה שהוא לא קיבל את מה שהוא רוצה. יש לי איזשהי מחויבות לקהל. מדי פעם אני שואל את הקהל האם בא לו אישהו שיר מיוחד?
“במשך השנים קלטתי שהקהל מבקש את השירים הידועים והצפויים, ישר צועקים: ‘מאיה’ , ‘משיח’ , ‘ככה וככה’ או ‘נגד הרוח’. אולם אם אנחנו שומעים בקשה שהיא יוצאת דופן, אנחנו מיד נענים בהתלהבות. הרבה פעמים, שאנחנו מבצעים שיר, שלא הושר הרבה זמן, הוא יוצא מאוד טוב, מאוד מרגש, מאוד מיוחד, כי יש בזה את הראשוניות.”