ראיון אישי בלעדי וקולח עם מאיר שלו
מאת : מיכה קינן
מתי מעט הספרים המביאים לי עונג בטירוף ימינו אלה, שהמציאות מגחכת על כל דמיון ,מוטרפת ומבעיתה..כפי שכרכיו משובבים את נפשי ואני נובר בספריות של ספרים, עבריים ומקומיים ,וליד מיטתי חונים, למכביר, ארבעה חמישה כרכים. בטרקליני מונחות, ערמות ערמות, ספרים כגורדי תקרות ,וליד האסלה ללא בושה גם שם שניים או שלושה.אני קורא יותר מדי, אומר לי הפנימאי,בעיקר בשרותים, וזה גרוע לטחורים. אבל לפעמים, מגיע ספר טעים, כיף צרוף לקרוא בטרוף, הגם אם הנופת אינה יצירת מופת. לדאבוני מגיע הסופר, רק מידי שנתיים או יותר.אך יתרון ההתראה, שאישתו היקרה ,מודיעה מראש, על בואו של מאיר שלו, שאוטוטו מביא הקונטרס המרנין את הלב. ואני נדרך לבאות, ואת אצבעותי הצרדות, מעמלן ומגמשן, ומשקפי משפר, ומוכן ביותר, לדפדף במטמון, המובטח להמון, אבל אני אהיה הראשון, לקרוא את הספרון.
הימים היו ימי נעורים, עטיתי בגאווה רומנטית את מדי צהלינו וכתפתי את כותפות כתב העיתון הצבאי הנכספות וניגשתי לבקר את ידידת נעורי רינה גרון בבן יהודה שטראסה. רינה היתה קצינת מודיעין בחיל האויר, יפת מראה מאוד ושובת עין ולב. את הדלת היתה פותחת הגברת גרון ומודדת את העלם השובב ששיחר על פתח ביתה ומתירה לו להכנס בלית ברירה והפגנה.רבים היו מחזריה באותם ימים ואת השאריות חילקה ביד רחבה לכל חברותיה היפיפיות מקורס הקצינות.ובכן,נכנסתי לחדרה, מצפה לראותה, עושה את מחלפותיה, השחורות כעורב, ושמה עיניה המרהיבות בפוך או מושכת אודם שני על שפתותיה החושניות.,אך למגינת ליבי ואכזבת הלבידו, גיליתי שם נער עז פנים וחטוב לסת, פרחח שרירי וחמור סבר. הבחור היה שרוע על מיטתה, כבעל בית הרגיל אצל זוגתו, גם הוא חייל עיברי נועז, אך יתרונו היה נראה לעין בעליל. ראשית על חולצת הדגמח, התנוססה סיכה נוצצת ובוטה של סיירת גולני הידועה לשימצה, שנית, לדאבוני הכפול, רגלו הימנית היתה נתונה בגבס, סימן מובהק באותם ימים של קרבות ומבצעים הירואים, ללוחם שנפצע במילוי תפקידו. הזנב האחורי והקדמי מיהרו להתקפל ולהודות כי ניגפתי בפני עמיתי גיבור החיל, החילותי לקדם את כוחותי לאחור. בו ברגע הבחינה רינה גרון במבוכתי, והציגתני בפני סמל ראשון מאיר שלו. ניסיתי להבליט את כנפי הצניחה השמוטים על חולצת האלף שלי, ואפילו את הרב טוראי המעומלן על הזרוע הנטויה, אבל ללא ספק הענין לא הרשים את אפולו. אולם לשמחתי הוא שם לב לכותפות הכחולות שהתנוססו בגאוה לא מוסתרת על כתפי החסונות וקראו באותיות קידוש משי סריג לבנה :”כתב צבאי”.
אכן היה זה מבחינתי מעמד חסר תקווה, מצמרר ואפלולי , אני עבדכם הצנום, שנראה לעצמו כמין אוטיסט ללא מודעות או חשיבות עצמית לעומת גיבור ישראל שזה עתה שב מן המערכה לאחר שקטל שלושה ארבעה מחבלים אכזריים באבחת מקלע ללא הנד אף עפעף. כאמור ,רינה גרון הצילה את המצב ובטוב ליבה רוממתני מכל עם והצביעה קלות על כותפותי ואמרה מיני ובי: “זה מיכה קינן הוא כותב ב’במחנה’ וב’גלי צה”ל’”. ביג דיל, לא נראה בעליל כי איש הקומנדו הפצוע התרשם מטקס ההכרות, כי לפתע הוא התהפך על צידו ובחר לשקוע בשינה ונחירה קלה עלתה חיש קל מבין שפתותיו החטובות.
יצאנו מהחדר בלאט על קצות נעלינו ובמסדרון לחשה לי הקצינה כחולת המדים שמחשופה הנדיב השיק את כל מטוסי המיראז’ אל שדות התעופה המצריים : “מאיר נפצע לפני חודשיים בהיתקלות בין שתי חוליות של סיירת גולני על שפת הירדן, בעמק בית שאן. היתה זו פעולה לבדיקת מעברות בירדן, כאשר חוליה אחת “פספסה” את המעבר שלה והגיעה למעבר של חוליה אחרת. זו זיהתה אותה בטעות כחוליית מחבלים ופתחה עליה באש. כתוצאה מכך נהרגו ארבעה לוחמים ומאיר נפצע מצרור ברגל”.
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אמנם לחובתי יאמר שהייתי לכאורה ג’ובניק מסריח,אבל לטובתי עמדו אימונים מתקדמים,קורס צניחה וכתבות נועזות מעומק האוייב וכבר עברתי את הגבול.. הירוק.אך לימים נוכחתי כי הבחור שהיה צולע לצידה של ידידתי, היה ללא ספק מלח הארץ ופלפל היבשה שהוסיף חריפות וענין בשיחות נפש וויכוחי סרק פוליטיים של ימי תום הנעורים ותחילת הכיבוש המשחית ומעורר הפולמוס.
פתח הדבר היה כך
ושוב לאחר ארבעים ואחת שנות אור וחושך, עליות ומורדות, כעס ושמחה, לידות והפלות, בשר וחלב, נפגשנו שנינו , הלוחמים והנעימים אצל פונדק האמיצים והצ’יפסים בחוף ווניס,קליפורניה, מכל המקומות בעולם . הגלים התנפצו בעוז ורמזו בחוצפה על מעשי אחיהם הצונמיים ביפן. שאלה רדפה תשובה והמענה היה שובב כמו ספריו ומאמריו. מאיר שלו גדל והתפרסם וזכה לכבוד באירופה,ארה”ב ואסיה. זכה בפרסים יוקרתים..
מנער תעלולן כזה לא פלא לקבל ספרים מצחיקים, נועזים, שנונים ומתעתעים, שנקראים כפרוזה מהתלתית לפעמים מטורפת או כווידוי מצמרר ואפלולי בגוף ראשון. לרגע חשדתי שאולי באמת מדובר באוטוביוגרפיה מטורללת של נער מוזר ממשפחה כאוטית במיוחד,מעמק יזרעאל, שבה מישהו מבני המשפחה עלול לירות על נברשות מזרחיות באמצע ארוחת הערב
מאיר שלו הוא סופר נודע מאוד הלוקח מההיסטוריה המשפחתית ומחויות של כל הבא ליד, ומביא את הרומנים שלו לקצוות ולהקצנות. כל זאת מתוך דיווח יבש עד לח לכאורה, קצת מנותק רגשית, של גיבור שלרגע נראה לך כמין אאוטסיידר, או לפחות צעיר שלא כ’כ מודע לעצמו
מאיר הוא צאצא למשפחה מיוחסת במושבת עילית ששבעה אסונות,סיפורים מדהימים, שמנהלת את יחסיה התמוהים עם העולם על פי גחמות של איכרים סוציאליסטים ויהירים. אמו וסבתו היו מעמודי התווך של המושבה , אביו המשורר איש הרוח והתנ”ך השקוע בכתיבה וביתר הזמן לוחץ על בנו להצטיין..
“אני תמיד אהבתי כלי רכב ממונעים”, פותח שלו את הראיון,שעה שאנו דוהרים בפאררי אדום שהשאלתי מאחי לצורך המפגש הדרמתי, ” מכל הסוגים, והאופנוע האחרון שלי,הארלי דוידסון, לא השביע את רצוני,זה היה כמו טרקטור על שני גלגלים,כל מה שאופנוע צריך לדעת לעשות הוא לא ידע לעשות.הוא לא משכיב ,הוא לא בולם והוא לא מאיץ.ואז עברתי לדו שימושי קטן,אבל אז גיליתי שהרגל הירויה שלי לא מתפקדת טוב.אחרכך רכשתי ‘הונדה סי וי אר ’ 600סמ”ק שזה אופנוע ספורטיבי שמאוד אהבתי.אך שוב גיליתי שהוא גדול עלי בכמה מספרים,יש לו הספק כפול מ’ההרלי’ והוא למעשה ‘ספורטורינג’ מהיר מדי בשבילי.ספורט וטורינג אלו שני עולמות שונים לגמרי ויש להתמצא בכל אחד מהם ולדעת עם מה לרכב.נסעתי פעם על ‘גולדוינג’,הביאו לי אחד חדש לגמרי למבחן. נסעתי לעמק יזרעאל וגיליתי שאני לא יודע לעשות איתו ’ יו טרן’ . אז נסעתי לנהלל ועשיתי את כל העיגול של נהלל בכדי לחזור לירושלים. מדוע עשו את נהלל בתור עיגול,הם חזו שיהיו אנשים עם בעית סיבוב פרסה.שהתחלתי להזדקן הבחנתי כי היכולות הפיזיות והחושיות שלי מתחילות לפחות והייתי ישר עם עצמי,סתם לסוע על אופנוע לאט ובזהירות, אז מה הכיף. אז עברתי לרכבי שטח על ארבעה גלגלים שאני מכיר מהשרות הצבאי שלי לפני הרבה שנים.יש לי טנדר ‘טויוטה’ פיק אפ ארבע על ארבע, ‘היי לקס’,הפייבוריט של הקבלנים,הטיילים וחקלאים, הוא הכי ג’יפ מבין הטנדרים.אין אותו באמריקה משום שהוא קטן מדי לטעם האמריקני.”
“תאמר לי בבקשה” אני מעז לשאול, “כל הרכבים הגבריים האלו לאדם חנון כמוך לא משמשים כקביים פסיכולוגיים או שיפור מידות אינטימיות?”
“באופן הכי תמים,לשימושי האישי,בילתי בצבא על רכבי שטח,שירתתי בסיירת גולני, והבית השני שלי היה הג’יפ הדוהר על גבעות וגאיות.אבל אם אתה שואל הרי ידוע שאני מחולק למספר חצאים,יש די הרבה חצאים,יש החצי הכפרי והחצי העירוני,וחצי הסופר הרציני וחצי הפוחז,וחצי היורם וחצי הפרחח. זה ידוע ואני חי עם זה מהילדות,אין צורך בשום טיפול,הבן אדם מכיר את עצמו ואין לו מה להתבייש בחצאיו ולנסות לחבר אותם.ושכחתי את החצי של המשפחה של אבא שלי והחצי של אמא שלי שהם שני עולמות שונים לגמרי ויש לי עוד כמה חצאים אך אותם אני לא מספר לאיש.”
“מתי החלטת לאחוז בקולמוס ?”
“הסיפור של הפיכת הקרירה התרחש במחצית החיים שהייתי בן ארבעים,והתפטרתי מהטלויזיה שבה עבדתי כפובלציסט והתחלתי לכתוב.היה זה אחד השינויים הכי משמעותיים בחיים שלי.הרבה אנשים חשבו שאני לא אחראי,עזבתי משרה קבועה והצלחה בקרירה הטלויזיונית. הפכתי למשהו בלתי ברור לחלוטין אבל אני מאוד נהנתי מזה.פשוט נמאס לי לעבוד בטלויזיה.הפוליטיקה הפנימית של רשות השידור עלתה לי על העצבים,גם הצנזורה הבלתי פוסקת של ערוץ אחד על העובדים בהנהגת יוסף טומי לפיד שהיה מנכ”ל רשות השידור.היה לי קשה לעבוד בצוות וגם הרצון לעשות משהו יותר רציני עם עצמי.אני צריך להוכיח את עצמי שאני ממצה את היכולות שלי.יש סופרים שאני אף פעם לא אגיע לרמה שלהם ויש סופרים שאני יודע שהם אף פעם לא יגיעו לרמה שלי,אני צריך להגיע לרמה האופטימלית שלי.אם אני מרגיש שאני מצליח לעשות את זה אני מרגיש טוב מאוד.אם אני מרגיש שאני מרמה או מתעצל אני בבעיה.”
“מה זה להגיע לרמה של עצמי?”
“אני יודע מתי אני כותב רע,ומתי אני כותב את המקסימום שאני יכול. אני שואף למקסימום שלי ולהיות אני.האמת בכתיבה ספרותית היא אמת מאוד פנימית,והרבה פעמים רק אתה יודע אותה,אם היא קיימת או לא. קל מאוד לזייף באומנות,כי באומנות יש גם הרבה פוזה.זה קל וזה מפתה.אני תמיד אומר שהעיסוק השכלי והיצירתי הכי נשגב בעיני היא המתימטיקה. במתימטיקה יש את כל היכולת האומנותית והיצירתית שיש בכל מקצוע אחר ,אבל אתה לא יכול לרמות. יתפסו אותך אם תרמה. אני מדבר על מתימטיקה טהורה,לא על פיזיקה וכימיה של ניסויים חדשים שמגלים תגליות חדשות.בספרות, במוזיקה, בציור אתה יכול לרמות.יש אנשים שמרמים בלב שלם,כי הם לא יודעים שהם מרמים ויש אנשים שהם מרמים בדם קר,זאת אומרת בלי חשבון ונקיפות מצפון. וזה מצליח להם”
ה’פאררי’ האדומה מגיע לחוף ‘ווניס’ אני משייט לאורך הטיילת בין הסימטאות.” זאת הטיילת של לוס אנג’לס? פה החתיכים והחתיכות מתהלכים על החוף?” מסתקרן הסופר, “אז בוא נתהלך קצת ונראה את האמריקאים הנהדרים הללו עושים חיים”.
אנחנו חונים את האוצר הממונע אצל וואלה אחראי, בזכות תשר שמן למפרע, ויורדים אל קרקע המציאות לשוטטות קלה.
“אני רואה את זה בסרטים לפעמים,כל מיני גברים מרובעי צלעות ומנופחי שרירים”. אנו צופים בהשתאות במניפי ברזלים וצלחות של פלדה,זהו חוף וניס ומכון הכושר הידוע של גולד. משם אנחנו שמים פעמינו למזללת הטיילת הרועשת וההמונית,עשרות תיירים בולסי תפודים ואודים מוצלים מאש ,וכל מיני לוכחי פינכה ותרגימה.
“הגד נא מאיר” ,אני עוזר עוז, “אתה חושב שהשתנית קצת מאז עלומינו וימי בחרותינו העליזים?”
“אני חושב שכן”,הוא יורה חזרה,”תראה אני מתבגר לאט,גם התחלתי לכתוב בגיל מבוגר,הרומן הראשון שלי התפרסם שהייתי בן ארבעים,זה גיל מאוחר להתחיל בו קרירה ספרותית חדשה.לפני כן לא הייתי בשל לכך,אמנם כתבתי שני ספרי ילדים, וכתבתי את הספר “תנ”ך עכשיו”, אבל את הרומן הראשון שלי,”רומן רוסי” כתבתי בגיל ארבעים.הרגשתי שאני יכול, שהגיע הזמן, שזה מתחיל לבקוע ממני ויש לי מה לומר.המהפך הזה קרה לכמה עיתונאים בארץ.דויד גרוסמן גם עשה את אותו דבר,הוא היה איש חדשות ברדיו,ועבר לכתיבה ספרותית,אני הייתי איש טלויזיה וברדיו שדרתי, ואמנון דנקנר עושה את זה באחרונה בגיל עוד יותר מבוגר.אמנם אני גם ממשיך לכתוב בעיתון,אבל את הטלויזיה במיוחד היה לי חשוב לעזוב.לו היה לי כשרון מדעי יתכן שהייתי פונה למחקר מדעי,וזהו התפטרתי מעבודתי,למרות ההצלחה של תכניתי והתחלתי לכתוב.אחרי שנה עבודה הבנתי שיש לי ספר ביד,זה לא היה גמור אבל הבנתי שזה הולך להיות רומן.”
“מהיכן אתה שואב את החומרים לרומנים שלך?” .
“מששת הרומנים שכתבתי,שלושה הם בעמק ושלושה הם מחוץ לעמק,הספר האחרון “הדבר היה ככה” הוא לא רומן אלא ‘ממואר’,הוא בעצם על המשפחה שלי,גם בעיר וגם בעמק.אבל בעיקר על סבתא שלי.אגב,הדוד ששלח את שואב האבק לסבתא,צאצאיו גרים בלוס אנג’לס ופגשתי אותם עכשיו בפעם הראשונה בחיי.הם נכדיו וניניו של הדוד ישעיהו ועדיין לא קראו את הספר האחרון האבל שמעו עליו.הספר יצא כאן במהדורה אנגלית באוקטובר והם יוכלו לקוראו. מהם שמעתי עוד שבע גירסאות לסיפור המעשה.אצלינו היה הענין יותר גדול,שואב אבק בנהלל לפני שיבעים שנה היה מחזה לא כל כך נפרץ.אבל יש גם גירסאות שונות לגבי התאריך ,אבל זה שהגיע שואב אבק מאמריקה,הכה את הכפר בתדהמה ואת המשפחה בהלם.הדוד יהושוע הגיע מאוחר יותר עם כמה מכונות כביסה לקרוביו,והוא רצה לפייס את הצד הציוני סוציאליסטי במשפחה. אני לא ראיתי את הדוד מימי,הוא בא לארץ לביקור שאני הייתי בן שלוש,ולא זומנתי לפגישה ואינני מכיר אותו. הוא היה יהודי אמיד והיתה לו כבר מכונת צילום של שמונה מ”מ.אני כלכך אהבתי את הסיפור עליו ושואב האבק שכבר ב”רומן רוסי” הכנסתי אותו בחצי פרק. שם אחד האיכרים קונה לאישתו וזה לא נשלח מאמריקה. אישה שמשוגעת לניקיון וקונים לה את שואב האבק והיא משתמשת בו רק פעם אחת ואחרכך מסתירה אותו. כל הזמן הסיפורים האמיתיים והסיפורים הבדויים מסובכים ביחד.המשפחה בנהלל מספרת היום סיפורים שאני המצאתי, בתור סיפורים רישמיים.”
“מהו הסוד הטכני לבנית ספר טוב?”
“אני יודע את הקו הכללי של העלילה ואת ארבעת או חמשת הגיבורים הראשיים והמרכזיים עוד לפני שאני מתחיל לכתוב. ואני יושב ומחליט על הקוים בעלילה. אני חושב מחשבות ומתחיל את התחקיר על התקופה שלהם והמקום שלהם והמקצוע שלהם.ואז אני מתחיל לכתוב ומתווספים כמה גיבורים, כי כל אחד צריך קרובי משפחה וחברים והם מתחילים לנהל אינטראקציות ביניהם, ואני בהתחלה (וזה קורה לי בכל הספרים) רושם תמונות בודדות מחיי הגיבורים שלי. חתונה, הלוויה, מריבה, עבודה, מישהו עוזב את הבית,מישהו מתחתן,מישהו רב עם בנו,כל מיני תמונות מהחיים. אני מייצר מאות תמונות כאלו במשך שנה, שנה וחצי ראשונות של עבודה כשהעלילה הבסיסית מקננת בראש והיא ידועה לכולם ,גם להם וגם לי. (-”איך הם יודעים עלזה?” תמהתני,-”אני מודיע להם” אומר הסופר, “לפעמים הם מנסים להודיע לי דברים”).. ואחרי שיש לי כמה מאות תמונות כאלו אני עושה תרגיל שעוד לא פגשתי אצל סופרים אחרים. כל תמונה כזאת היא קובץ במחשב, קובץ נפרד עם שם, המחשב פה מאוד עוזר. ואז אני לוקח כמה מאות כרטיסיות מנייר, רושם את שמו של כל קובץ שהוא גם שם התמונה, על כל כרטיסיה. ואני מניח אותן על הריצפה בחדר בבית, שעכשיו אסור יהיה להכנס אליו שבועיים שלושה. אני שם אותן על הריצפה ומתחיל להסתובב סביבן עם מקל ארוך. ומתחיל לערבב ולטרוף אותן מסביב ומתחיל להתקבל מבנה. ואחרי שאני מסדר את זה,אני מתחיל לרוץ על כל הספר ולראות אם זה עובד או לא עובד ולמלא חללים בעוד סיפורים וברוב המיקרים אני מוריד כמויות עצומות של חומר. אני מוריד 40% מהחומר הכתוב לפעמים. אני זורק את השאריות לפח ולא שומר לפעם הבאה או במגירה.יש לי זכרון טוב ולפעמים אני נזכר בקטע שהשלכתי לפח,אני גם זוכר היטב את כל האפיזודות מהספרים שלי. אולי אני לא אזכור בדיוק היכן זה מתרחש ובאיזה זמן בתוך הספר.אחת הסיבות לכך היא כי הספרים שלי לא מתארים את העלילה באופן לינארי או כרונולוגי. אתה צריך זכרון טוב בכדי שתכתוב רומן.”
“האם יש צורך כבר במחשבים שידעו לכתוב ולערוך ספרים ,העסק נהיה מורכב ומסובך מדי?”
“ראשית זה לא יקרה ,כי אין עדיין תוכנה מוטרפת כמו המוח של הסופרים בני ימינו ואם זה יקרה הקוראים יהיו גם הם מחשבים ובטח יהנו מאוד מהספר או שיקראו את זה אנשים ממוחשבים. חלק מהיכולת של סופר הוא לזכור גם מה כתבת בפרקים קודמים ומכיון שהכל דמיוני אני לא חייב למציאות כמעט דבר. אתה זוכר מתי כל אחד נולד אבל יש לי מן מפה של תאריכים ואירועים חשובים בחייו של כל אחד. העורך שלי לא משנה לי את הסדר של העלילות,ככה גם הזיכרון האנושי עובד. הזיכרון של כל אדם קופץ ימינה שמאלה קדימה ואחורה ללא הרף.אני בעצם מחקה את התהליך הזה בכתיבה, אתה צריך לעשות את זה בצורה שהקורא לא ילך מהר לאיבוד.גם כך הספרים שלי מלאים וגדושים והקוראים מתלוננים שזה מלא ועמוס ומורכב יתר על המידה. אני ממליץ להם לקנות ספרים אחרים. אני לא רואה כל בעיה עם זה שקורא רוצה לאחר ארבעים חמישים עמודים, להפרד. הוא אומר הספר הזה הוא לא בשבילי ואני לא בשבילו, זה היה ‘בליינד דייט’ שלא הצליח ושלום על ישראל.והוא פונה לספר אחר.. תראה שאני קורא ספר מסובך של מישהו אחר ,לפעמים אני רושם לי בצד עץ משפחה. וזה עוזר .יש ספרים שיש את זה מראש בתחילת הספר.
“ספר לי קצת על ההורים שלך.”
” לאמא שלי קראו בתיה, ולאבי קראו יצחק. שההורים שלי התחתנו הדבר עורר ענין בישוב של אז. זה גרם לבעיתיות מסוימת בעמק. המושבניקים המתנשאים של נהלל וכפר יחזקאל לא קלטו איך זה שבחורה הכי יפה בעמק מתחתנת עם עירוני, שהיתה אז מילת גנאי. היא מצאה בו את האינטלקט והשירה.הוא היה טיפוס ידעני ודעתן עם אופי חזק מאוד.היא מצאה בו את ההשכלה, האינטלקט, והאופי שלא היו לה בחברה בכפר ותמיד עוררו בה משיכה וענין. אמא שלי היתה קצת חריגה בנוף של הכפר וגם של המשפחה. בספר ‘הדבר היה ככה’ אני מתאר איך הם נפגשו בגשם הזה בירושלים. וזה סיפור אמיתי. אבי היה גם איש ימין, מאצ”ל, והם בכפר היו אנשי ההתישבות העובדת, אנשי פלמ”ח, מהומה גדולה היתה. מבחינתי הם סימלו שתי עולמות, ששתיהם השפיעו עלי השפעה עצומה,ז”א כל המשפחה של אמא שלי סיפקו לי יסודות שמאוד חזקים אצלי בכתיבה. כל מה שכרוך בקירבה לטבע והכרת הטבע וגם התשוקה והיכולת לספר סיפורים פנטסטיים שהגיעו אלי מרוסיה ומהעמק ולא כפי שטוענים מבקרי, מדרום אמריקה.הם באו מהמשפחה של אמא שלי,זה סוג הסיפורים שהם סיפרו בבית. הסיפורים של הדודים שלי על החמור שעף באויר והזקן שהיה רוכב על ארנבות והשור שסחבו על הגב, הכל מהעמק. אבל זו גם הסיפרות הרוסית של בולוקוב וגוגול. אבא שלי נתן לי את היסודות של התנ”ך והשפה העברית,והיכרות של ספרות כללית רחבה.עצם ההתעסקות בכתיבה, למרות שהיה איש מצחיק בבית ולפני המשפחה, הרי שבחוץ חשבוהו כרציני במיוחדבפני זרים. גם ירשתי את חוסר הסובלנות שלי ממנו כלפי אנשים, כזה אינדיבידואליזם, ורצינות בעבודה. אנחנו שנינו זאבים בודדים בנוף הסיפרותי. לא שייכים לקבוצות, קליקות, ומחלקות לספרות באונברסיטה”.
” מאין בא הטור השבועי שלך ב’ידיעות אחרונות’?.”
“אני למעשה לא הייתי אף פעם עיתונאי חוקר שמביא ידיעות מהשטח, אני פובלציסט. בטלויזיה היו תוכניות אולפן שראיינתי כל מיני ידוענים וטיפוסים. הטור שלי בעיתון, ואני אומר את זה בהערכה ובהכרת תודה לידיעות אחרונות, חופשי לחלוטין. אני יכול לכתוב, כמו שראית על השלג במונטריאול ,ומחר על הקואליציה ועל ראש הממשלה ואח”כ על הגינה שלי. הם נותנים לי חופש מוחלט, ואני מאוד שמח על זה. העיתונאים הרציניים באמת הם אלו שמביאים ידיעות לעמודי החדשות. הפובליציסטיקה היא עבודה הרבה יותר קלה מרפורטאז’ה. אם יש לך ראש יצירתי ויש לך כשרון כתיבה אתה לא צריך לכתת את רגלך. הרפורטרים הם יחידות העילית של העיתונות. הם מביאים ידיעות חשובות ובעלות משמעות.זה לא התפקיד שלי , אני מספק כתיבה. בכתיבה שלי אני לא מתיחס , לא באופן הכרתי ולא באופן תת הכרתי לקוראים .אני לא יודע מיהם בכלל, אני גם לא יכול לכתוב במיוחד לדמוגרפיה ספציפית .ברוך השם, יש לי הרבה קוראים ומהתגובות שאני מקבל בארץ קוראים אותי כל מיני סוגים. גם צעירים וגם זקנים, גם שמאלניים וגם ימניים, גם דתיים וגם חילוניים. אני כותב את מצב רוח שלי, הדיעות שלי, ואני לא מתיחס לאף אחד במיוחד. המטרה שלי לספק מוצר מלוטש ומשובח. לא משהו שימצא חן בעיניו מבחינת הדעות הכתובות שם. יש סופרים, שאני לא נמנה עליהם, שכותבים לקהלים מסויימים,הם יודעים למי הם פונים ומי רוכש את הספר. הם מספקים את הסחורה שהקהל שלהם דורש. יש סופרים דוגמת רם אורן, שיודעים לבנות סיפור וכותבים טוב. רם אורן הוא מותח ,הוא יודע לבנות דמויות. יש לו מפעל רציני שמספק גוד טיים לצרכנים בטיסות מעל האטלנטיק. יש אחד מסכן בשם ‘הרמן מלוויל’ שבחייו איש לא התיחס ל’מובי דיק’ שלו, והמו”לים דחו אותו, ומה שהוא לא יודע (רחמנא ליצלן) שאני, בביקור הראשון שלי בארה”ב,הישר משדה התעופה, נסעתי , למסע צליינות ל’ננטקט מסצ’וסטס’ ולפונדק ב’ניו פורד’ בעקבות ‘מובי דיק’. אני מקווה שאיך שהו נודע לו שיש לו מעריצים והוא שמח בחלקו, היכן שהוא לא נמצא. מאז שאני כותב אני קורא הרבה פחות,אבל קראתי מסות כל כך גדולות מילדותי המוקדמת ועד שהתחלתי לכתוב. ההורים שלי תמיד הקפידו לראות מה אני קורא. אני הייתי קורא כפייתי ,לא היה צריך לבדוק כמה אני קורא. היה צריך לעצור אותי. לימדו אותי לקרוא בגיל שלוש וחצי, ולא הפסקתי לקרוא מאז ועד גיל ארבעים. היו ימים שהייתי מחליף כל יום שני ספרים בספריה. בדרך חזרה מבית ספר הייתי גומר ספר אחד ובשעה שש רץ להחליף אותו. אני קורא מהר וזוכר טוב, ההורים לעולם לא עצרו אותי ואמרו: “זה לא בשבילך , אתה קטן מידי. אבל אם ראו שאני מחזיק ספר לא טוב , חסמב”ה למשל, לא נתנו לי לגמור את הספר.
“האם התעסקת אי פעם במזון או אוכל בספריך?”
“בספרים שלי יש הרבה ארוחות,ואני יודע שלפעמים בספרי בישול מצטטים פסוקי אוירה.ניש לי כמה רצפטים הכיצד יש לבשל כמה מנות מעולות. בעיני אוכל זה חלק מההויה המשפחתית.אבל אני לא כתבתי מעולם על בישול פרופר.אני מסתפק באוכל רגיל ,השפים היום מתחילים לכתוב במקום לבשל,לדעתי השפים תפקידם הוא לבשל אוכל והסופרים שימשיכו לכתוב. יש כמה דברים שאני מבשל טוב, לא הרבה וזהו. זה נושא שנחמד לי איתו אבל אין לי ענין להשתכלל בו יתר על המידה. בבית אצלי התפתחו שתי אסכולות קולינאריות, בבית בירושלים אישתי רינה שולטת ביד רמה. בכפר, בעמק, המטבח כולו באחריותי, שם המטבח הוא יהודי מזרח אירופאי, שאני מאוד אוהב. אבל גם הרבה דגים על גחלים, שזו התמחות מיוחדת שלי, כשאני נוסע בכביש החוף בדרך לעמק, אני עוצר בפרדיס והדיג זורק אלי דג שנתפס אצלי ברשת.”
ונסיים בשני קטעים נפלאים מסיפרו האחרון “הדבר היה כך”, שנותנים לנו את מירב ההבנה לרקע הקולינארי העמוק של מאיר שלו ומהיכן שאב את אנינות הטעם וטעמו עימו:
“גם בחברה שכולה עקרונות לא יכלו הנוכחים להתכחש למה שחשו איש בלבו: שאת האמת אי אפשר להחביא. שמרוב אדמה ועבודה וחלב וחזון נפוגו מחייהם הזוהר, הנוחות, התענוג לשמו. שהידיים האלה, שחורשות וקוצרות ובונות וחולבות, רוצות להתבטל לפעמים, להתענג, לגעת במותניים חלקים. הציפורניים כאבו, ביקשו להיות צבועות ומטופחות. העיניים, שתרו כל היום אחרי אויבים ומזיקים, שביקשו הוכחות לצדקת הדרך, שחיפשו ענני גשם, ולו עב קטנה אחת – צרבו, ביקשו להיעצם בחשק ובהנאה, כמו שהיו עיניה של אמי נעצמות שנים רבות אחר-כך, כשסוף-סוף הרשתה לעצמה שחיתות שבועית אחת – כוסית של ליקר “דרמבואי”, ביום שישי לפנות ערב, אחרי הבישולים ולפני הארוחה, ולפעמים את המעדן האהוב עליה, בשבת בבוקר – דג אנשובי אמיתי.
דווקא היא, נצר לשושלת של אוכלי דג מלוח, ומי שהפליאה להכין דג כזה, אהבה מאוד את טעמו של האנשובי. בילדותנו לא קנתה אותו כי היה יקר מכפי יכולתנו, ובמקומו הביאה מן הצרכנייה של השיכון תחליף אנשובי בשפופרת פח צהובה עם פקק אדום. על פרוסת לחם דקה מרחה שכבה דקה, ועליה הניחה פרוסות דקיקות, כמעט שקופות של עגבנייה, ולפני שנגסה אמרה לנו בחשיבות מאונפפת ומשועשעת: “אנשואה”, לאמור: אנחנו, המוז’יקים אוכלי סליודקה, בני האיכרים מנהלל, טועמים עכשיו אנשובי אמיתי בחצר מלך צרפת, היזהרו נא, ילדים, לא ללכלך את אברקי המשי וצווארוני המלמלה.
עתה, כשכבר יכלה לקנות לה אנשובי אמיתי, היתה אוכלת אותו עם קפה שחור ופרוסת חלה, ונהנית, כדבריה, “כמו שלושים חזירים” אבל לחכי הוא לא ערב כמו התחליף ההוא, כי עליו לא אמרה “אנשואה”“.
בכלל, במשפחה שלנו אין מי שמתגעגע לבישולים של שום סבתא, ואפילו לא לקלאסיקה הסבתאית הידועה כמרק עוף. מרק העוף של אמי היה טוב ממרק העוף של אמה, ומרק העוף של אחותי טוב משל אמנו, אבל הכנת המרק של סבתא טוניה היתה מלאה התרגשות…”; ובעמוד הבא: “בקיצור, איננו חסרים את בישולי הדורות הקודמים. אבל אל המנות הפשוטות ההן: הדג מלוח, הביצה הקשה, תפוחי האדמה, הבצל והצנון, אני מתגעגע מאוד, ואף שהן קלות מאוד להכנה איני מצליח לשחזר אותן בדיוק
More news and opinions than at a Shabbat dinner, right in your inbox.