Rebecca Cooper is a California licensed therapist, Certified Eating Disorder Specialist and the Founder of Rebecca’s House Eating Disorder Treatment Programs™. She is the author of Diets Don’t Work®, the Diets Don’t Work® Structured Program Workbook, instructional DVDs, and Guided Imagery CDs. She is the eating disorder expert for Addicted.com and SelfGrowth.com. Rebecca also appears on television, webcasts, and radio to promote disordered eating awareness.
The wave of protests sweeping Israel is about much more than the lack of affordable housing: It’s a grass-roots demand for the major redistribution of the nation’s wealth.
In social terms, protesters are calling for a more caring government attuned to the needs of young, middle-class citizens who serve in the army, pay heavy taxes and provide the engine driving the country’s burgeoning economy.
In economic terms, it is a call for the reversal of nearly three decades of fiscal conservativism at the expense of social services such as education, health and welfare, as well as an appeal against eroding salaries and rising prices.
In other words, the protesters are demanding that today’s thriving free-market Israel use its wealth to create conditions for a restoration of at least some elements of the long-defunct Israeli welfare state.
As an estimated 150,000 people demonstrated Saturday night in 12 locations across the country, the central theme was a demand for “social justice.” To some, it was reminiscent of the students’ revolt in Paris in the late 1960s: an alliance of students, workers and, in the Israeli case, a large, financially strapped middle class of people mostly in their 20s and 30s demanding a new economic order.
But there were key differences: In the Israeli case, there was no violence. Instead, there was a veiled, largely unspoken threat: that if the government fails to act and middle-class people continue to struggle to make ends meet, many more of the best and brightest would leave for countries where there is no defense burden and it’s easier to make a living.
As the protests entered their third week, the great Israeli paradox loomed large: Never has the country been economically stronger, yet never have so many of its young people felt so frustrated at their own personal financial status.
The current situation is partly a result of a constitutional lacuna.
In the mid-1990s, a number of basic laws were passed—together they are eventually meant to form the basis of a constitution for Israel. One of the laws, on the dignity and freedom of man, enshrined property rights, but a balancing companion act on social rights continues to be held up. It would deal with issues like the right to housing, education, health and welfare, and set parameters of state responsibility for their provision.
The bill again is on the agenda, promoted by Meretz Knesset member Zahava Gal-On.
But the country’s current socioeconomic predicament goes much deeper than any law. It is the result of more than two decades of a virtually consistent small government economic policy.
The turning point came in 1985, with inflation running at over 450 percent per annum. It became clear that Israel could no longer afford to maintain the old-style, government-subsidized welfare state.
The economic stability plan introduced by then-Prime Minister Shimon Peres and then Finance Minister Yitzhak Modai entailed stringent cuts in government spending. With its dramatic success in saving the economy, the small government approach quickly became economic orthodoxy.
The economic buzzword in the 1990s was privatization, started by the Likud, taken on board by Labor and then accelerated by Benjamin Netanyahu. When he first became prime minister in 1996, Netanyahu spoke of a thin man, the private sector, tottering under the weight of a fat man, the public sector, and vowed to turn things around. Netanyahu had a strong ideological commitment to free market forces, privatizing government companies and outsourcing social services.
This meant the accelerated handover of services to the private sector that once were the sole preserve of government. It was accompanied by a weakening of trade unions and an overall erosion of working conditions and salaries.
The result? Owners and a select few mega-salaried executives became richer and the middle class relatively poorer. It also led to the rise of the Israeli tycoons, who controlled a great deal of the country’s wealth and power. Banks, energy companies, supermarket chains and media properties all were concentrated in the hands of a dozen or so billionaire families.
Netanyahu’s economic philosophy also entailed a reduction of corporate taxes. Big companies paid 5 percent to 20 percent income tax, while the middle class saw the prices of everything from food to cars to apartments rise considerably. The system produced impressive economic growth but left wealth in the hands of the few. The trickle-down effect, middle-class Israelis said, had failed to materialize.
The upshot was that by May 2010, Israel’s economy was robust enough for Israel to be admitted to the Organization for Economic Cooperation and Development—the exclusive club of the world’s strongest economies known as the OECD. But Israel also was the OECD member with the biggest gaps between rich and poor.
Some blame preferential spending on settlements in the West Bank for the lack of funds for social services in Israel. Others focus on welfare for the growing haredi Orthodox population in Israel. Still others point to the limited taxation of the tycoons—tax concessions nationwide are estimated at approximately $11 billion per year, about 11 percent of the national budget.
For years, middle-class discontent simmered under the surface, always eclipsed by security concerns or peacemaking moves. For embattled Israel, peace and security inevitably took top priority.
Until now. With terrorism virtually nonexistent and the peace process deadlocked, young Israelis have turned their attention toward generating a mass movement against the socioeconomic system.
Their anti-establishment energy took the form of street protests because there is a strong sense that none of the traditional parties represents their interests, and Israel has a long history of street protests, encompassing everything from Ethiopian immigration to the campaign to release captive Israeli soldier Gilad Shalit.
For the most part, the protests have not been focused. But now the leaders of the protest movement are formulating a list of concrete demands and general principles for change. These are expected to include demands for public housing on a large scale; major tax reforms that would increase taxation of the super-rich and lower indirect taxes on the general public; a shift in budgetary priorities, transferring part of the defense budget and the increased tax money from the rich to fund social services; and demands for Israel to comply with OECD averages when it comes to the numbers of doctors, policemen and firemen per thousand citizens, and the number of children in classrooms.
Netanyahu has set up committees to examine all the relevant economic issues and to negotiate with the protesters, who are likely to be backed by trade union boss Ofer Eini. The prime minister almost certainly will produce a new economic plan, but it may not be enough. What the people are demanding is a new social contract.
The political question is whether this could have an impact on the next election, scheduled for 2013, and the agenda over which it will be fought. That depends on how pressing security issues are around that time and whether these protesters can sustain enough momentum to translate their street movement into real political power.
According to the EEOC’s lawsuit, filed in U.S. District Court for the Eastern District of North Carolina, Western Division (EEOC v. Family Foods, Inc. d/b/a Taco Bell, Civil Action No. 5:11-cv-00394), Christopher Abbey is a practicing Nazirite who, in accordance with his religious beliefs, has not cut his hair since he was 15 years old. Abbey had worked at a Taco Bell restaurant owned by Family Foods in Fayetteville, N.C., since 2004. Sometime in April 2010, Family Foods informed Abbey, who was 25 at the time, that he had to cut his hair in order to comply with its grooming policy. When Abbey explained that he could not cut his hair because of his religion, the company told Abbey that unless he cut his hair, he could no longer continue to work at the restaurant.
Such alleged conduct violates Title VII of the Civil Rights Act of 1964, which requires employers to attempt to make reasonable accommodations to sincerely held religious beliefs of employees as long as doing so poses no undue hardship. In its suit, the EEOC seeks back pay, reinstatement, compensatory damages and punitive damages for Abbey, as well as injunctive relief. The EEOC filed suit after first attempting to reach a pre-litigation settlement through its conciliation process.
“Many decision makers seem to forget that they must work with an employee to agree upon a reasonable accommodation that will suit everyone’s needs and rights,” said Lynette A. Barnes, regional attorney for the EEOC’s Charlotte District Office, which includes the EEOC’s Raleigh Area Office, where the charge of discrimination was filed. “This case once again demonstrates the EEOC’s commitment to fighting religious discrimination in the workplace.”
איך נשרפתי על שרוף ויצאתי עם כוויות אהבה בוערת
קריאה חובה לכל אוהבי ארץ ישראל היפה..
מאת :מיכה קינן
המפגש עם עינת שרוף החל צונן צפוד ומנומס, צנחתי על המושב הקר בבית הקפה מוכה רוחות ופרצים וממולי יושבת קפואה
מלכת הזמר הישראלי. שפתיה החלו להכחיל ורטט של צינה חלף בלחייה.הסרתי את המעיל החם
ועטפתי אותה במחווה אבירי.בתוך שעה קלה נמוגו אדי הכפור והאוירה החלה להתחמם,אלא שלא היה כל תנור ,אח או מיחם בסביבה,החום קרן מעינת שרוף.נדהמתי מהשינוי , מלכת הזמר הפשירה את נטיפי הקרח שקפאו על חלונות הקפה, טיפות רותחות ניקוו על הריצפה וקיפצצו בגיל לצלילי קולה החם והמזמין של נסיכת המדבר.
אודה ולא אבוש ציפיתי לפגוש אלופה יהירה ושחצנית, ששמעה יצאה לכל קצוות הארץ,מאות אלפי מעריציה נשאוה על כפיים מערב שירה למשנהו. זמרת עם קול ענק ולב בגודל האוקיינוס. והנה מתברר כי היא באה הנה כדי לעשות לנו רק טוב. אישה נאה ותמירה,חיוך כובש ולב יוקד, על כל מילה של פרוזה מתרוננות לה ארבע שורות של שיר. גם אם אין לכם מצב רוח לשיר – תשירו. חיבוק גדול ממנה והנך במנגל נפשי,הלב והטחול שלך נצלים בגריל של קולה החם והאוהב. אין ולא הייתה זמרת כמוה בתולדות המוזיקה הישראלית. הראיון הפך להופעה,האישה הזאת היא תופעה,והכתבה שלפניכם באה הישר מהנשמה.
מלכת המדבר
ההיסטוריה של שרוף רושמת דף ראשון במושב חצב הדרומי אותם הקימו קבוצת עולים חדשים מטריפולי שבלוב.משפחת חלפון,הביאה איתה בין מטלטליה גם פסנתר מקשים קטן שהיה נדיר ביותר בשנות החמישים הצנועות.לובה אליאב היה שר החקלאות, הוא לימד את המשפחות שהגיעו מצפון אפריקה להשתמש בכלים חקלאיים ולימים המושב שגדלה בו, חצב, הפך להיות משגשג. הילדה העליזה והמתרוננת החלה לשיר ולנגן, עוד טרם לימלמה: ‘אבא, אמא’. בגיל שלוש היתה מגבבת את קוביות העץ בגן הילדים של המושב ונעמדת קוממיות ומתחילה לזמר.מאז, היא חייבת לטפס על דבר מה, בכדי לפצוח ברון,יהיה זה דלי או שולחן, היא זקוקה לבמה כמו אויר לנשמה .היא זוכרת את השיר הראשון ששרה, ולתדהמתי היא קמה באמצע הקפה ופורצת ב – ‘היה היה פנס בודד בקצה שכונה’, ואני נער מקהלה מזדקן, לא יכול שלא להצטרף, בקול נמוך משהו, ‘והוא האיר את ילדותינו הקטנה’….וכך זה ממשיך לכל אורך הראיון ,שורה של מלל ומיד בהשלמה והרמוניה, כמו במשחק אסוציאציות ילדותי, אנחנו נזכרים בשיר.
“לובה אליאב, ז”ל, אימץ את אבי, בן ציון חלפון” שרוף מעלה זכרון, “שהיה מזכיר מושב חצב, ולימים מזכיר תנועת המושבים, ולאחר מכן סגן שר החקלאות. אבי נהרג ב-77 בתאונת דרכים בצומת כנות, כשהוא בן 48. אני הייתי רק בת 14, מוזר לי, כי זהו כמעט גילי היום, וכל השנים הייתה לי אובססיה לעבור את הגיל הזה. חשבתי על זה כל החיים, איך זה מרגיש להיות יותר מבוגרת מאבא שלי”.
לעינת שרוף יש היסטוריה לא קטנה בדרום הארץ, ובמיוחד במדבר.
” בתחילת שנות ה-80, כששתי בנותיי התאומות היו ממש קטנות,אחותי ראתה מודעה, שמחפשים זוג שינהל מסעדה בצומת קציעות בנגב.
“החלטנו לעשות מעשה חלוצים ולרדת דרומה, תוך יומיים ארזנו ועברנו. היה לנו קל להחליט, כי זה היה נוף ילדותנו”, מעלה עינת זכרון מדברי. הפונדק היה בסגנון הסרט “קפה בגדד”, שבעלה והיא עבדו בו והיה בבעלותם.
“אפשר היה לאכול אצלנו סלטים ובשר באסכלה (” אתה מכיר את המילה ‘אסכלה’ יענו מנגל “) , ולשמוע ברקע את אריק איינשטיין וג’ו קוקר. בנופי המדבר של אז זה היה דבר די נדיר”.
“א
יך התחלת את הקרירה שלך כזמרת
?” שואלת הסקרנות.
“באותה תקופה היינו בקדש ברנע, יום אחד נפל לי האסימון שאני זמרת ויכולה להופיע. בקיבוץ רביבים, השכן, היו מזמינים לפעמים לשירה בציבור בחגים. נהייתי חלק מהרכב שקראו לו ‘סמטה מדברית’ והופענו בשביל הכיף. יום אחד, לובה אליאב ,ארגן אירוע גדול עבור הסוכנות היהודית וביקש שאופיע. הוא שידך ביני לגיטריסט מדהים, יגאל חרד, ושבוע לאחר מכן, יחפה בג’ינס קצר עליתי לבמה הישר ממקשת האבטיחים. שרתי את השיר ‘למדבר שאנו’, שמאז הוא ההמנון שלי. את הרגע המתוק הזה של ההתחלה, לא אשכח עד יום מותי”, ושוב אנחנו עושים את ” לי לי לי לי לי ……למדבר שאנו” והמלצרית השיקצה הבלונדינית בוהה בנו בסקרנות של ד”ר צ’ארלס דארוין באיי גאלאפוגוס.
“מה את יודעת על ההיסטוריה של שירתינו הציבורית בישראל?”
“עד לא מזמן שירה בציבור הייתה נחלתם של המבוגרים “, אומרת שרוף בכובד ראש ומפשילה את שרוולי מכנסיה ומשחררת את הנעליים הלוחצות “, אותם מבוגרים שמתרפקים על ימי הזמר העברי ועל הימים שבהם רקדו ריקודי עם ועלזו בחוצות העיר במעגלים . כיום השירה בציבור היא גם נחלתם של הצעירים. בשנים האחרונות אנחנו עדים לעלייה בפופולאריות של ערבי שירה בציבור
הן בקרב צעירים בגילם והן בקרב צעירים בנפשם. חייבים לקשר את הווי שירה בציבור לימי קום המדינה העליזים והאוטופיים אבל מסתבר כי היו כאלה אירועים עוד בטרם קמה המדינה והיו נהוגים גם בקהילות יהודיות בגולה ולא רק בישראל כפי שחושבים. הדור הצעיר מיד מקשר בין ערבי שירה בציבור לבין שרל’ה שרון שסחפה אותנו בשנות השמונים וריתקה אותנו למסך למשך ערבים שלמים. כמו בימים קדומים יותר נהגנו להצטרף לשירים שהיא שרה עם המשפחה. ורובם ככולם היו שירי ארץ ישראל היפה והטובה, שירי להקות צבאיות וכו’. כיום הדברים שונים, עכשיו נכנסו לערבי השירה הסוחפים האלו שירים נוספים: שירים מזרחיים, שירים ים תיכוניים – סגנונות אלה לא היו קיימים לפני עשרים שנה, בהחלט ניתן להצביע על התפתחות חיובית שבוודאי סייעה לפופולאריות של ערבי השירה בציבור – בימינו והרחיבה את קהל הנהנים ממנה.”