April 15, 2011

הכל התחיל בשכונת פועלים מרופטת ורווית אנטישמיות בחארקוב אשר באוקראינה.

תמונה ראשונה:השנה היא 1975, אסתר רבינוביץ הקטנה בת השנתיים, עיניים כחולות יפות, לחייה מלאות וורדרדות,ילדה יהודיה יפיפיה, מלאת החיים עד אז, פורצת בבכי קורע לב. אבא מיכאיל רבינוביץ נמלט מהבית, אמא רחל דולקת אחריו עם סכין גדולה,משליכה אחריו בזעם את כל חפציו, בחדר המדרגות הם נאבקים זה בזו לחיים ולמוות,לאמא רחל אין מה להפסיד, הסכין חולפת מילימטרים קטנים מעורק הצוואר, הסכין נתקעת במזוודה, הם מחליפים מהלומות וצעקות. אסתר הקטנה עומדת ורואה, היא מבועתת, צורחת מפחד, היא מנסה להאחז בידה של אמא האוחזת בסכין, הסכין חולפת בשערה וגוזמת חלק מהקרקפת. אנה מוטלת על הריצפה מדממת. זעקות הפלצות של אמה רחל גוברות ,השכנים מזעיקים משטרה ואמבולנס. “לך לכל הרוחות ,לך לזונה שלך,תחזור למיטת הזנונים שלה, לא רוצה לראות את הפרצוף הבוגדני שלך,אל תחזור הנה יותר” רודפות הצרחות את אבא מיכאל
שנתפס במיטה עם בחורה צעירה, באתר הסקי וגלש אל בין חמוקיה של אהובתו הצעירה. אסתר הקטנה מובלת באלונקה ורואה את אביה האהוב בקלונו, בוכה ושבור, אוסף את חפציו הזרוקים על המדרכה, נכנס ללאדה הקטנה הירוקה, ובורח משם כל עוד נפשו.
תמונה  שניה: אמא עומדת בתור שעות במשרד הפנים בחארקוב. אסתר הקטנה נאחזת בשמלתה ובוכה.אמא מודיעה ביובש לביתה כי החליטה לשנות את שמה מאסתר לאנה: ” הילדים בגן ישמעו שאת יהודיה ויגמרו אותך,מכות תקבלי,מכות, יקראו לך בשמות גנאי, את חייבת להחליף את שמך לשם של גויים”.אסתר הקטנה לא מבינה מה זה גויים,למה שיכו אותה, היא לא עשתה דבר, היא לא מבינה מה פירוש יהודיה, למה היא צריכה להפרד מהשם היפה כל כך. היא אוהבת ורוצה להשאר אסתר,  מה יקרה לשם שלה, מי היא תהיה עם שם חדש של מישהו אחר, שם של מישהו זר.  במשרד הפנים, הפקיד חמדן וחרמן, אמא מנסה לשכנע אותו,.כבר שנה היא מגיעה למשרד הפנים, מגיעה לאותו פקיד כל פעם,שמנסה להצמיד אותה לקיר משרדו ולהכניס את היד מתחת לשמלה. ” למה היהודים המחורבנים עושים לנו צרות, למה משנים כל הזמן את השם” הוא רוטן,” זה לא יעזור לכם, אנחנו נטפל בכם”.
הפעם אמא מאופרת יפה,לבושה בשמלה עם מחשוף גדול ,מחייכת זיוף גדול,מביאה איתה שקית חומה, מלאה עם רובלים ומשחילה לפקיד ומלטפת לו את הזרוע , הוא מונה את השטרות ומטביע חותמת גדולה על התעודה האדומה, זהו, אסתר רבינוביץ איננה יותר, הנה אנה סטרט.
תמונה שלישית: הגננת לא משתכנעת, היא  יודעת שאנה היא יהודיה, לא יעזור השם החדש,היא יודעת להבחין בין יהודיה קטנה שחורת שער, לנוצריה בלונדינית, אף סולד וזוללת בתיאבון כריך עם קוטל חזיר. הגננת מתנכלת לאנה, היא מושכת לה בשער,היא מכה לה בישבן,  היא היא שמה לה מלח בתוך הדייסה, הקומפוט  גם מלוח,  הגננת דוחפת לה כוס חלב מקולקל.
גם כך, אנה לא מספיקה לגעת באוכל של הגן, הילדים חוטפים לה את האוכל ומשליכים לפח. הם מכניסים לה עכבר לתיק האוכל הם דוחפים אותה בחצר, נוגעים לה בין הרגליים וקוראים לה “ז’יד ז’יד”.
תמונה רביעית:השכנה הזונה, חוזרת ממאסר בבית הסוהר לנשים. האישה, גויה גדולה, בהמה עבת בשר, מסריחה .צוחקת בפה מלא שיניים רקובות, ארבע ילדים מסמורטטים תלויים על זרועותיה השמנות.  היא מתנכלת לאנה, יורקת עליה ודוחפת אותה בעוברה בחדר המדרגות.פעם היא מטיחה את הכלבה הקטנה של אנה על הקיר, הכלבה בהריון הגולגולת מתנפצת והעובר ניתז אל המדרגות.

אנה מתפרקת,המחזה המזויע והמתפלץ,אמא רחל מגיעה בריצה,מקל ענק בידה, בשתי איוחות גדולות הזונה מאבדת עין ושיניה מתעופפות. אמה מנפנפת ידה בחוסר סבלנות ואומרת בביטול מעל השיקצה הגונחת: “אנה,  לא נורא, גם אני עברתי את זה “.
השכן רץ למשטרה.  שוטר מגיע, כשרואה את הפרוצה שרועה על המדרגות,שדיה העצומים משתפלים בכבדות,רגליה מפושקות לכל עבר, היצרים בוערים בחלציו. דוקא הוא נדלק על האישה היהודיה היפה והאמיצה. הוא מתחיל להתקדם לעברה בזהירות,כאילו להרגיע את הרוחות, השכנה הבהמה רואה שוטר רוסי גוי, , צוחקת צחוק ניבזי ,שיניה הרקובות אדומות מדם,היא עדין רוויה אדי וודקה ,היא נרגעת, לא רוצה להתעסק עם המשטרה, אנה ניצלה.השוטר חוזר בערב עם זר פרחים,אמא לא פותחת לו את הדלת.

אנה בת ה 12 ,ללא דמות אב או גבר במשפחה. אמא אומרת : ” אני לא מוכנה לתפור לאף גבר את המכנסיים”.
אנה הולכת ברחוב בוחנת ומחפשת גברים נאים, ניגשת אל  גבר זר אחד ושואלת “אתה רוצה להיות אבא שלי?” ומביאה אותו הביתה.אמא לא מכניסה אותו.

הצלה משמים

בתמונה הבאה, השכן הצועני דופק בדלת,אנה לבד בבית, הוא נכנס לדירה ורואה את הילדה היפה בת השלוש עשרה, הוא מכניס יד אחת למכנסים ואת ידו השניה מתחת לחלוק של אנה. באותו רגע נפתחת הדלת של דייר המשנה,הצועני בורח, אנה לא מצליחה להרדם בלילות,סיוטים.,טראומה. אמא לא רוצה לשמוע ,היא עברה דברים דומים שהיתה נערה היא אומרת.לא קרה לך כלום.אמא היתה בתולה עד גיל 32 כשהתחתנה,למרות שנאנסה מספר פעמים. חולפת שנה והנה הן נמצאות בבית מכרים,המבוגרים משחקים קלפים ושותים וודקה. אנה  כבר בת 15,ילדה מפותחת , בן דודה בן 17 הם מדפדפים באלבום תמונות ,לפתע אנה מוצאת עצמה על הרצפה והבחור כבר חודר ועושה בה מעשה אונס, היא מנסה לצעוק, אך הוא סותם לה את הפה. “אם תדברי אספר לכל המשפחה, עכשיו את כבר מקולקלת ואני מקולקל ושנינו נהיה ביחד”.
הוא מגיע אליה הביתה כל יום ודורש את  המנה היומית שלו, הוא אונס אותה שוב ושוב, היא מתכנסת לתוך עצמה, מפסיקה לאכול. אמא  מגיעה הביתה בערב ולא מבחינה בבתה המצטמקת, בעיגולים השחורים סביב עיניה מחוסר שינה. אבל אנה לא אומרת כלום, שיחשבו שזה מהמתח של בחינות הבגרות. אנה לא מתלוננת, אין טעם, מי יאמין לה, היא מבלה כל היום במסתור, מתחבאת מהאנס על העצים בפארק הסמוך. יום אחד מתקרב בחור נחמד וחסון ,ושואל אותה מה היא עושה על העץ. אנה לא עונה, היא מדברת עם הציפורים,עושה תנועות באויר, ובוהה בעננים. הבחור מטפס על העץ ומנסה לדובב אותה. כך מדי יום, הוא מביא לה עוגה ומשאיר אותה לידה על הענף, לפעמים גם איזה פרי טרופי נדיר. אחרי כמה ימים אנה נרגעת והם מדברים. איואן גר בשכונה ואמא שלו יהודיה. יש לו שיער שחור סמיך וזקנקן גברי צמוד. עלם חמודות מחונן מידות.
“איואן הציל אותי מהבבן דוד האנס וגם  ממוות נפשי אנורקטי בטוח”, מספרת לי אנה, “הבחור האנס, ראה שיש לי חבר, והפסיק לבוא”. איואן לימד את אנה על העולם מסביבה ,עולם שלא הכירה.העולם שלה הצטמצם על השרדות מהתנכלויות בלתי פוסקות של הנערים הנבערים. אמה לא תמכה בה לרגע, היא היתה עסוקה בפרנסתן עם המשכורת הדחוקה. לא היתה לה סבלנות לטרוניות וליללות של ביתה,  שתיהן התכנסו לפינותיהן והתבודדו לעניניהן.  “למי היה כסף אז למוצרי מותרות, גם לא הבנתי מה קורה סביבי”, נאנחת אנה, “לא ידענו  מה זה נייר טואלט, השמשנו בנייר אריזה או עיתון, לא ידענו מה זה קונדום או טמפונים, שהיתה לנו וסת, היינו גוזרות סדינים ישנים או סמרטוטים שמצאנו וכיבסנו ביד”. אנה היתה מבלה בכל יום שעתיים בתור למצרכי מזון, שהיו מוקצבים במשורה. אמה חזרה מהעבודה בשבע בערב, אכלה משהו חטוף והתמוטטה למיטה, לא היה לה כוח להקשיב לתלונות של ביתה.
“המשפחה של איואן אימצה אותי,אמא שלו הפכה לאמא שלי,היא נתנה לי חום והבנה,היא הקשיבה לי ולימדה אותי על החיים “, מאירות העיניים הכחולות של אנה, “איואן לימד אותי מהי אהבה ותמך בי, הוא היה חבר ופסיכולוג שטיפל בטראומות שלי והוציא אותי מהן”.

ארץ ישראל

“באותו יום שישבתי על ענף העץ בפארק”, נזכרת אנה , “ואיואן טיפס על העץ, הייתי חולמת על ארץ ישראל. שמעתי סיפורים משני ילדים יהודים בבית הספר וגם נתנו לי לקרוא ספר , ” במשעולי ציון” , שהיה ספר אסור ואם היו תופסים אותנו, היינו הולכים לבית הסוהר”.
באותה תקופה כבר היו להן כמה מכרים ששלחו דרישת שלום מהארץ תמונות של בן בצה”ל ומדי פעם תפוזים ומטעמים מישראל. 
“הכי אהבתי את הדבש, ואת החלבה והתמרים” מצטעפות  עינים הכחולות,”אמא התחילה לדבר איתי על זה שנקבל ויזה ונסע לישראל, אבא שלי והבן שלו מנשואיו הקודמים, הצליחו להגיע  כבר לשם וכתבו לי פתאום, אבא כתב שהוא מתגעגע ורוצה שאצטרף אליו”.
אך כמו בכל סיפורי האהבות הנכזבות גם כאן צצה דילמה, איואן אהובה היה פטריוט רוסי יותר מיהודי ציוני, ועמד על כך שתשאר איתו ותכנן להתגייס לצבא האדום. אנה החליטה לראות את ישראל לפני שתעשה החלטה סופית,ואכן
כך היה.
“בשנת 88 אבא שלח לנו כרטיס ונסענו לביקור בארץ,היינו בטוחים שהגענו לגן עדן,הכל נראה לי כמו חלום,והחלטה גמלה בליבי לעלות לישראל”.
שנה לאחר מכן בעזרת הסוכנות ארזו שתי הנשים את מטלטליהן ואת הכלב  החדש והאהוב ועשו עליה .
אך החלום התנפץ מול המציאות הנפשית העגומה,אנה לא הצליחה להחזיק מעמד בשום משרה. ” בכל מקום עבודה שהתקבלתי אליו,ללא כל בעיות,כשהיה בוס זכר, בתוך תקופה קצרה הוא החל להטריד אותי באופן בלתי אפשרי מבחינתי. ברחתי מכל העבודות כי המנהל היה מנסה להשכיב אותי.”
בתוך שנה עברה אנה עשרות עבודות והרבה מאוד מצבים לא נעימים בלשון המעטה, “בחלק מהמיקרים  הבוס היה כלכך נחרץ ותובעני שכבר החלטתי לוותר רק שיעזוב אותי במנוחה. אבל הוא המשיך לדרוש ושוב נטשתי”.
אנה מודעת לפסיכולוגיה שלה, של חסכים קשים באהבה מילדותה העגומה, שהובילו למצבים בהם נמצאו גברים רבים המפרשים את הניצנוץ המרצד בעיניה הכחולות כהזמנה מינית מפורשת, בעוד שכל רצונה היה בוודאי בתשומת לב וקצת חום. כאשר היא הגיעה להכרה זאת ועמדה על סף יאוש, ניכרה הזדמנות לפניה לנהל  שני כשרונות מוזיקאלים שהכירה ויצגה אותם במועדון לילה רוסי בתל אביב. בתוך זמן קצר החלה להפיק הופעות ולבסוף אף פתחה מועדון לילה רוסי משלה שהצליח באופן אדיר. אנה עלתה על גלי ההצלחה והחלה גורפת כספים. מניהול המועדון והמסעדה ייצגה גם אמנים רוסים וקידמה אותם בטלויזיה הרוסית. עשר שנים לאחר עליתה ארצה רכשה דירה משלה והחלה להפיק תוכניות טלויזיה ורדיו רוסיות.
“יום אחד הגיע לי טלפון מאיואן, הוא סיפר לי שהתחתן ועבר לגור בארצות הברית. מקולו הבנתי שלא הכל כשורה.אבל בשלב ראשון לא חקרתי אותו”.

איואן חוזר לחיים של אנה

“בכל פעם  בילדותי, שהיה לי מקרה עם אמא, נשבעתי שלא אעשה, את מה שהיא עשתה לי, לילדים שלי או  לילדים של אחרים. למדתי להגיב בצורה מאוד שקולה ומחושבת על כל התפרצות או צעקות שלה. שבגרתי וקרו לי תקריות מסוכנות ממש, ידעתי לצאת מהן בשלום. קרה שנתקלתי בביריונים רוסיים באמצע הלילה והבחור שליווה אותי הביתה ברח ונשארתי לבד עם בחורים ענקיים שכבר תכננו איך להשכיב אותי, ואני פשוט  הגבתי בשקט, בלי פניקה, והלכתי משם בריאה ושלמה. זה גם קרה לי עם ערבים בשכונת טירה, שכבר עמדו לקפוץ עלי ועל חברה שלי ואני פשוט הודעתי להם בקור רוח שלא כדאי להם להסתבך איתי ושאני יוצאת מפה  עכשיו ובלי שום  ענינים ובעיות.”

אנה עבדה עם אמנים ישראלים רבים וידעה לטפל בסלבריטיז הכי גדולים. ” החברים הכי טובים שלי היו אביהו מדינה וננסי ברנדיס וגם דודו פישר ומוטי גלעדי. השתדלתי לעבוד רק עם מי שענין אותי ומצא חן בעיני, אף פעם לא ויתרתי, לא התפשרתי ועמדתי על שלי” היא מוסיפה.

“>Find more photos like this on EveryJew.com

בשנת 2005 מגיע איואן בפעם הראשונה ארצה, ומספר לה על אשתו הרוסיה ושתי בנותיו. אנה מרגישה שמשהו לא בסדר. לאחר הביקור קצר הוא חוזר לארה”ב, אך התחיל להתקשר אליה כמעט כל יום.
בשיחות טלפון טראנס אטלנטיות מתברר שיש בעיות רציניות עם האשה, אנה מנהלת שיחות טלפון עם שתי הבנות שמעצבנות את האמא שלהן והיא מתחילה לקנא בקשר שלהן עם אנה. היא מתעמרת בבנות, מכה אותן ומורטת את שערותיהן ולבסוף גם מגלחת אותן. הן מתרחקות ממנה בפחד ובמאוס,  אנה מתקרבת לבנות יותר ויותר, בשיחות טלפון שנערכות באמצע עבודתה בטלויזיה. כולם יודעים שאסור להפריע לאנה כאשר היא מדברת עם ה”בנות שלה” מאמריקה. הבנות מצהירות שהן רוצות את אנה לידן, ואנה מקבלת את ההזמנה מהבנות לבוא לארה”ב והיא מחליטה לעזור לאיואן במצוקתו .
אוליאנה, אשתו המטורפת של איואן ממשיכה להוציא את תיסכולה ומררתה על הבנות ומתעללת בהן.  היא נכנסת להריון שוב,כדי להחזיק את בעלה,איואן שלא יברח. באמצע ההריון היא נטרפת ומחליטה להפטר מהולד ולהתאבד. היא  אומרת לבנותיה שאם אביהן לא ינתק את הקשר עם אנה היא תקפוץ מרב הקומה שם הם גרים. היא מספרת לבנות שקרים והבלים על אנה.
אחרי הלידה, אוליאנה מתחרפנת לגמרי,  בינתיים אנה  עדיין בארץ עסוקה בקרירה הטלויזיונית שלה, אבל מטפלת באיואן והילדים ברמוט קונטרול. בשנת 2006 , בחוסר ברירה, אנה נוסעת לאמריקה לנסות לטפל במשפחה של איואן שכבר אז נהיית למעשה משפחתה.
אנה מטפלת מאמריקה גם בעסקי ההפקה שלה  בארץ וגם  מטפלת בילדות של איואן. אוליאנה מנסה להתאבד ולא מצליחה. היא  מאושפזת  בבית חולים לחולי רוח במצב קשה .  אנה נתקעת עם שלושת הילדים ומאבדת את כרטיס הטיסה חזרה לישראל וגם מפסידה את עבודתה בארץ.לפתע היא מטופלת עם תינוק ושתי בנות קטנות, אבל  בעזרת הסבתא היא מצליחה לייצב את המצב.

תיאטרון האבסורד

בינתיים מגישה  אוליאנה  צו מניעה נגד אנה וטוענת שהיא מנסה לגנוב את ילדיה ולהשתלט על בעלה. בית המשפט פוסק לטובתה חרף מצבה הנפשי המעורער. השופט  ערל הלב , רושם בגזר דינו כי אנה משתמשת  בחוסר רגישות וציניות ומוסר את הילדים לאישה שנפשה התבלעה לגמרי.  אוליאנה מנסה להתאבד שוב ומאיימת להרוג את הילדים, השרות לילד מוסר את הילדים לאביהן אבל דורש מאנה לא לטפל בילדים יותר משלוש שעות ביום. אוליאנה משתחררת ותיאטרון האבסורד מעלה מערכה נוספת, היא מתעללת בילדיה  והבת הגדולה דורשת שאימה תלך לטיפול פסיכיאטרי.
אנה עוברת לגור עם איואן והבת הגדולה, היא מקימה עסק של סחר בלימוזינות עבור האוליגרכים הרוסים. בשנת 2008 אוליאנה מגישה בקשה לגירושין. היא מספרת לילדים שאנה משתגלת עם איואן ומוסרת להם פרטיים דמיוניים על הביצועים המיניים שלה ושלו. היא מאיימת שוב שאם אנה לא תעזוב את איואן היא תבוא בלילה ותרצח אותו. הבנות באות אליה ורואות אותה מסתובבת עירומה בדירתה ומשמיעה איומים וצוחקת ובוכה לסירוגין. בשלב מסויים היא תוקפת את הבנות  והמשטרה אוסרת אותה ומקבלת צו הרחקה מהשופט.
אוליאנה עוברת לגור במקום אחר,  איואן משלם את  ההוצאות בית המשפט ועורכי הדין וכן שולח לה אלפיים דולר לכל חודש.
סיפור האבסורד ממשיך בבית המשפט לעניני משפחה שמבטל את צו בית המשפט המחוזי ומחזיר שני ילדים מהשלושה לרשות האמא המעורערת ואינו מקבל את פסק הדין של בית המשפט הפלילי ולא את העובדות והעדויות לגבי מצבה הנפשי העגום של האם. 
בית המשפט מקבל את העדות שאוליאנה השתוללה ואיימה על  השוטרים שבאו לאסור אותה בכמה הזדמנויות וכן את עובדת ההתמוטטותה בביקור עם הילדים. בית המשפט לא מקבל את העדויות שהיא מתעמרת בילדיה ושוב מוסר לה את החזקה בילדים למרות בכיים ורצונם להשאר עם אנה ואיואן.שני בתי משפט, פעם השופט הפלילי נותן צו הרחקה ופעם אחרת  בית המשפט לעניני משפחות מתעמר באנה ומאשים אותה  במצוקת הילדים . לבית המשפט לא איכפת מגורל הילדים, הוא מעדיף להעבירם לבתים אומנים או מוסדות מאשר להיעתר להפצרותיהם לחיות עם אביהם וחברתו שהיא כמו בת משפחה ומקובלת על הילדים. לדעתה של אנה המערכת מזינה את עצמה ומנציחה כל בעיה בכדי לקיים את המערכת ולקבל תקציבים עלידי הנצחת התיקים וגרירתם במשך שנים. המערכת מזמנת אנשי מקצוע ועדים,פסיכולוגים ועובדים סוציאלים ומשלמת להם הון תועפות להשמיע את אשר המערכת רוצה לשמוע.

אפילוגו

אנה מתחילה ללמוד את החוקים ופסקי הדין בכדי להאבק בגרושתו של איואן, היא סיימה לאחרונה קורס ממשלתי של מוניטורים שתפקידם להשקיף ולפקח על הקשר בין ההורה שילדו נלקח ממנו לילד שנמצא עם ההורה השני. תוך כדי לימודיה ,וקבלת התעודה הבינה אנה את הבעיות ,הקשיים,השגיאות והטעויות שעושה המערכת בטיפול בילדים והורים במצוקה.

אנה למדה  שהיא מצוינת  עם ילדים, היא משפרת את איכות החיים של הילדים הנמצאים במצוקה בתהליך המאבק בין ההורים המתגרשים.
יש לה יכולת איבחון, היא רואה את כישרון ההישרדות של הילדים שנמצאים במצוקה וזה בא לביטוי כשהילדים מעריכים את הטיפול בהם.

אנה הפכה לעיר מקלט  להורים עם ילדים במצוקה, אבל בחוסר תקציב, היא אינה יכולה לטפל בכל כך הרבה  ילדים ורוצה  להקים עמותה שתעניק מקלט לילדים מיוחדים במצוקה, ילדים שפתוחים לשיפור בחייהם וכמהים לחיים נורמליים עם הרבה חום אהבה והערכה.
לפרטים ועזרה הנה האי מייל של אנה{encode=”SVNֹ_ANA_ESPHIR@LIVE.COM” title=”האי מייל של אנה”}

An interview with Rachel Alon-Margalit
By: Micha Keynan
April 2011

On a pleasant summer night, as he was driving back to his home on Trent Street in Bethesda with his wife Dvora after a lovely evening at the Schulman’s family residence, Joe Alon could not have imagined these were the last moments of his life. When they reached home, he parked the car just as he had done every evening in the last three years. Dvora came out of the car first and approached the door. While Joe was still seated behind the wheel, an unknown assassin shot him. One of the bullets pierced his heart and ended his life. This is not another fictional story by a crafty author of detective novels. It is the true story of his family as told by Rachel, the youngest daughter of Dvora and Joe

Colonel Joe Alon was the Israeli Air Force Attaché at the Israeli Embassy in Washington from 1970 to 1973. One of the founders of the Israeli Air Force, he was a fighter pilot who established the Hazerim Air Force Base in the Negev and served as its first commander. On the night between the 30th of June and the first of July, 1973, he returned home with his wife from a farewell party for Colonel Stella Levi at another Israeli residence in Washington and was shot to death outside his house.
It is difficult to describe Dvora’s shock as she came back from the hospital without her beloved husband, knowing that her partner, the father of her daughters, will never return. Dvora was the wife of a fighter pilot who participated in perilous operations behind enemy lines, who commanded soldiers at war and was a model of courage to his men. She waited for him in different air force bases across Israel as he left for death-defying training flights and for battles. She also witnessed several times commanders knocking on other families’ doors to deliver the most devastating news to pilots’ wives. She was familiar with the sense of dread, a constant presence in the life of a fighter pilot’s wife. But even in her worst nightmares, she could not have imagined that it would be at the doorstep of her home in a quiet, pastoral American suburb, where her and her daughters’ lives would be changed forever.
On that very night, a family friend and Joe’s colleague graciously and against all odds pleaded with President Nixon to provide a plane to take the family to Israel, so that Joe could be brought to his final rest in his homeland. Following a military farewell ceremony at Andrews Air Force Base, the family, accompanied by a few representatives from the Embassy and the Pentagon, left for Israel. Rachel was not even five and a half years old when she asked her mother in wonder, “Why isn’t daddy sitting with us?”His casket, draped with the Israeli flag, was placed between the seats in the presidential plane.
When the American plane entered Israeli airspace, they could see two Israeli Phantom Jets on each side, an appropriate, dignified escort for Colonel Joe Alon’s final return home. Flying one of the jets was Avi Lanir, a war hero who soon after died in Syrian captivity.
Joe was buried in Kiryat Shaul. Eulogies were delivered by Defense Minister Moshe Dayan, the IDF Chief of Staff David Elazar and other dignitaries. In the great crowd that gathered at the funeral, many officers and generals shed tears of pain. When he delivered his eulogy, Moshe Dayan vowed that Israel would tirelessly pursue Joe’s murderers and that his sacrifice would not be in vain.
The mourning Alon family settled as planned in their home in Ramat Hasharon and tried to rebuild a normal, routine life. Rachel started first grade, Yael entered the ninth grade and Dalia, who was eighteen, joined the Air Force. She was an operations secretary in Hazerim Air Force Base, where we had lived only three years before. Dvora began volunteering in the maternity ward of a nearby hospital.
A few months after the family returned to Israel, in October 1973, the Yom Kippur War broke out. Dvora mentioned on several occasions that she felt Joe was murdered because he knew too much. What did he know? She could not tell. A few times in the US she saw him burn notes over the kitchen sink. She asked him what he was doing and he replied affectionately that it would be better for her not to know. Dvora was a strong, practical and rational woman. Rachel remembers her repeatedly saying that nothing could bring father back and that he would not have wanted them to lead unhappy lives.
Dvora tried, as much as she could, to learn about the progress of the investigation from her many acquaintances in key leadership positions in Israel. She was certain that the Israelis were doing their utmost to reach the truth of the matter. Her inquiries were gently but assertively refused again and again. Every door she tried to open was shut close. In 1974, Dvora went to the US hoping to follow the investigation there but she returned to Israel empty handed. She realized that the Israeli state and its institutions did not want to share the details of the investigation with her. Just as she had learned to accept the gaping hole in her heart left by her husband’s loss, she also learned to accept the fact that she might never know who killed Joe and why. Dvora died of cancer in 1995. After her death her daughters found a box hidden in her basement. The box contained articles from the Israeli press documenting Henry Kissinger’s numerous diplomatic visits to the Middle East in the early 1970s.
In 2004, 30 years after their father’s murder, Alon’s daughters, submitted a petition to the Israeli High Court of Justice with the help of attorney Eliad Shraga. In the petition they demanded to be granted access to all the investigation material from Israel and the US. They decided on this move only after their repeated letters, meetings with former and current officials and other efforts to learn about the progress of the investigation had been frustrated. No one would tell them about the results of the investigation, whether the Israeli and the American authorities coordinated their efforts or whether there were any leads on possible motives or suspects. Only after countless rejections, excuses and unsatisfactory answers, the family decided to seek legal action.
This was not an easy step. The Israeli Air Force family embraced and supported Dvora and her daughters since Joe’s murder. Past and present Air Force commanders were close friends of the family, people who later became ministers and heads of ministries were frequent, welcome guests in their home over the years. During Dvora’s last years, as she was dying of cancer, they nursed her and devoted all of their time and strength to help her fight her last battle against the disease.. After she passed away and following a long process of recuperation, They felt that they were strong enough to wage a new battle. They were united in their conviction, which they had received from their mother, that it was better to know the truth and try to uncover why Joe was murdered and who killed him, than to continue to live in the dark.

“>Find more photos like this on EveryJew.com

All three of the girls had by now academic degrees, they were married, had children, and led very busy lives. But the open questions about their father’s death did not relent. They believed that they deserved to know the details of the investigation, that it was their fundamental right and that the state should not withhold this information. Worried that people might think they were simply looking for publicity, they decided to pursue a legal recourse only after all their other efforts had been frustrated. It was no surprise to them that some thought their pursuit of the truth so many years after the murder was odd, but even some of their family friends wondered why they wanted to dig up answers that could potentially compromise Joe’s legacy.
The High Court of Justice ruled in their favor. The Israeli authorities were required to provide them with all the investigation material and to request from the American authorities any documents they had from their own investigation of the murder. The Israeli records that were given to them, however, were scant. They fitted into one brown folder that they were permitted to view at the IDF archive but could not take out due to concerns about information security. When they saw the file, they were deeply saddened but also angry and frustrated by how little information the authorities had compiled.
Many months after the Court’s decision, they were invited to the Ministry of Defense in Tel Aviv where they were handed five brown boxes with photocopied documents. For the first time, they had in their hands all the information from the FBI investigation. Anxious, they began to read the documents. There were pages upon pages of type-written documents but many of the paragraphs were covered with white rectangular blocks and next to them the numbers of the US law articles justifying their censoring. As they were not experts on international investigations but rather the daughters of the victim, trying to uncover the truth about the most tragic event of their lives, they could not process the information themselves. They could not make out what was important and what was not; they could not guess why some parts were censored while others appeared in great detail. They felt that they did not have the tools to study the material they had. Even though they felt a great satisfaction, having realized a part of their mother’s unwritten will to them, they still wanted to take the information to someone who could help them decipher it and perhaps finally give them some answers.
They were suspicious of the Israeli authorities that had done so much to discourage their pursuit of the truth. Who could they turn to? They sought the advice of professional investigators but they could not afford the fees they requested.
In the meantime, the pile of FBI boxes was a constant testament to their helplessness.
Shortly after they received the boxes, Aharon Klein, the TIME reporter in Israel, gave Rachel a call. He was writing a book about the Munich Olympics massacre and the subsequent reprisals by the Israeli secret service and Palestinian terrorist organizations. He wanted to interview Rachel because he was certain Joe’s murder was a part of that tumultuous period. Like many others, he also subscribed to the theory that Joe was murdered by Arab terrorists in the US. Following several meetings, Klein told Rachel that an investigator had contacted him through his US based publishers and had asked if he knew Joe Alon’s story and his family members. That investigator was Fred Burton.
Fred called the daughters a few days later. Slowly, they developed a genuine, strong and warm bond of friendship and trust with this man who they at first thought was a strange American “obsessed” with the case. It was a privilege to help Fred as much as they could with family details and information about the man whose murder changed the trajectory of Fred’s life.
The findings of Fred Burton’s inquiry appear in his book Chasing Shadows. The book follows the murder and the mystery surrounding its investigation and will be published by Palgrave Macmillan on April 12, 2011.
In July 1973, Burton was 16 years old. The murder that took place in his peaceful neighborhood, where the Alon family lived at the time, unsettled him and changed the course of his life. The book tells not only of Joe Alon the pilot and family man, but also of Joe the high ranking Israeli military official with intelligence ties. Despite the FBI investigation, his murderer was never found and the case was closed. In 2007, the case was reopened by a State Department special agent for counterterrorism, Fred Burton. The book describes his pursuit of the murderer as he tries to give answers to a family tormented by three decades of uncertainty. The reading experience leaves one breathless. It is a thriller rich in details, theories, and unsettling descriptions of the abuse of power around the globe. It is a fascinating tale of agents, double agents, terrorists and heroes that Burton chases across the world in his efforts to solve the decades old murder mystery. It is not another imaginative, fictional thriller; this is the true story of the Alon family. 
“>Find more photos like this on EveryJew.com