זה היה כאשר הייתי ילד בן חמש. אני זוכר שאימי ליוותה אותי בחזרה מהגן לביתנו אשר היה ממוקם בשכונה שבה גדלתי בצפון תל אביב. שאלתי אותה שאלה שאז נראתה לי כל כך נורמלית: ”אמא, באיזה גיל הולכים לצבא?”
“שמונה עשרה” היא ענתה .”ומה אני צריך לעשות בצבא?” המשכתי לשאול.היא הביטה בי והשיבה: ”אל תחשוב על זה עכשיו, עד שתהיה גדול בטח כבר יהיה שלום ואולי לא תצטרך ללכת בכלל”. שלוש עשרה שנה לאחר מכן היא ליוותה אותי לבסיס קליטה ומיון של צה”ל ונפרדה ממני בדמעות כאשר עליתי לאוטובוס שלקח אותי ואת שאר החיילים החדשים לשירותינו הצבאי.
תחילה לבסיס הטירונות, ובהמשך גם לשירות צבאי של יותר משלוש שנים בגבול לבנון.
היום, כמבוגר, אני מבין את התהליך שעברה אימי ואת התקווה האמיתית שהייתה לה לגביי השלום במזרח התיכון שימנע מהילד שלה ללכת לצבא ולהילחם.
גדלתי בתוך תרבות של צבא, כבר מגיל קטן למדתי בבית הספר שאנחנו מוקפים במדינות אוייב והתחנכתי על סיפורי המלחמות שאותן תמיד ניצחנו.
ניצחנו בכל המלחמות כיוון שלא הייתה ברירה אחרת, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להפסיד!עבורנו תבוסה של מדינת ישראל מהווה את סוף קיומו של העם היהודי.
הפעם הראשונה בה למדתי על ”האיום האיראני”, הייתה בשבת קיצית אחת בשנת 3991. ישבתי אז בבית סבי דוד וסבתי חנה שבתל אביב וקראתי את מהדורת סוף השבוע של ”ידיעות אחרונות”. בכתבת השער היה תחקיר עיתונאי מעמיק שחשף את תחילתו של פרויקט הגרעין האיראני.
מאותו היום, במשך יותר משני עשורים, כל ילד, נער ומבוגר בישראל לא הפסיקו לשמוע ברדיו, לקרוא בעיתון או לצפות בטלווזיה על הרצון של איראן להשמיד את מדינת ישראל.
זה לא פשוט לגדול במדינה שמוקפת באוייבים המנסים להשמיד אותה. אנחנו, הישראלים, תלויים בשעון מתקתק שסופר את הזמן לאחור עד לרגע שבו אירן תגיע לפצצה הנכספת.
אף פעם לא הצלחתי להבין מה האינטרס האיראני בתקיפת ישראל שפעם הייתה ידידה מאד טובה שלה ובעלת בריתה.
במהלך ילדותי שמעתי סיפורים נפלאים מהוריי על העם הפרסי. אבי, יואל, היה שחקן כדורגל בנבחרת ישראל ובתחילת שנות ה- 07 הוא טס למשחק גמר אליפות אסיה לנוער בטהרן מול נבחרת איראן, ממש לפני המהפכה האסלאמית במדינה.
השיח’ הפרסי העניק לו אז מתנת פרידה מיוחדת: סט גדול ומפואר של סכו”ם מכסף בתוך תיבה גדולה עטופה בקטיפה יוקרתית.
בכל פסח אמא שלי הייתה פותחת את תיבת הסכו”ם המיוחדת הזאת והיינו אוכלים באמצעות הסכו”ם המהודר שבתוכה לכל אורך החג.
כשחושבים על זה, מעט מוזר לאכול בחג הפסח, החג שמסמל עבורנו את היציאה מעבדות לחירות, באמצעות סכו”ם שקיבלנו מראש מדינה אשר מאיימת להשמיד אותנו.
נושא הגרעין האיראני מגיע אליי מנקודות מבט שונות: אזרח שחי וגדל בישראל, חייל ששירת בעבר בצה”ל, וכיום כעיתונאי ישראלי שחי בארצות הברית.
בכל נקודות המבט בהן בחרתי להביט, תמיד הגעתי לאותה המסקנה: לא יתכן שהאיום האיראני, אותו איום שמלווה אותי במרבית חיי, יפתר בהסכם שברירי שכזה.
כאשר הממשל האמריקאי בראשות אובמה הכריז כי זהו ההסכם שימנע מאיראן הגעה לנשק גרעיני, עלו בראשי תמונות מהנאום המפורסם של ביל קלינטון בשנת 4991 .
ביל קלינטון היה ללא ספק היה אחד הנשיאים האהובים עליי, אהבתי את האנושיות שלו וכיבדתי את העובדה שהוא באמת למד את ההיסטוריה של המזרח התיכון ואת הסכסוך של ישראל מול שכנותיה בפרט.
אותו קלינטון שכל כך הערכתי, הכריז על הסכם פירוק הנשק הגרעני של צפון קוריאה ודיבר על איך העולם יהיה מקום בטוח יותר לאחר ההסכם. היום כולנו יודעים שהוא טעה ובגדול.
כישראלי שגדל במזרח התיכון, למדתי להכיר את המנטליות של השכנים שלי. אני, כמו רוב הישראלים, כבר השכלנו להבין מתי עושים מאיתנו צחוק ומתי משקרים לנו.
אין לי ספק שאיראן בדתה את כוונותיה במהלך הסכם הגרעין עם המעצמות וארצות הברית ושהיא תמשיך לחתור לבניית פצצה גרעינית. השאלה היא רק מתי והאם נצליח לגלות את הניסיונות הללו לפני כן.
ניסיונותיו של ג'ון קרי להגן בחירוף נפש על ההסכם עם איראן מול הקונגרס האמריקאי מקומם אותי.
האיש הזה מוכן לשים את גורל המדינה בה נולדתי בחסדו של משטר איסלאמי קיצוני המממן אירגוני טרור כמו חמאס, אל קעידה ושאר מליציות חמושות אשר מבעירות את סוריה, מצרים, חצי האי סיני ומדינות אחרות במזרח התיכון.
כל ילד שיקרא את ההסכם יבין שזה בלתי הגיוני לתת לאיראן את האפשרות להגיש לבדה את העדויות על הפעילות הגרענית שלה או להתריע על ביקור בכורים הגרעיניים שלה 42 ימים מראש.
זוהי בדיחה שהישראלים מסרבים לצחוק ממנה.
זה נראה כאילו תפקידו של קרי הוא לדאוג לכך שתקיפה באיראן או מלחמה נוספת במזרח התיכון לא תתרחש במשמרת שלו.
לעומת זאת, ממשלת ישראל מסרבת לטפל בבעיית הגרעין האיראני עם “פלסטר” והיא מבקשת לטפל בה באנטיביוטיקה חזקה שתסיים את האיום הזה אחת ולתמיד.
אם יהיה אפשר לעשות זאת בעזרת דיפלומטיה זה יהיה נפלא! אבל במזרח התיכון, כך למדתי, אסור לעולם להסיר את האופציה הצבאית מהשולחן.
בשנת 1891 יצאה ישראל למתקפה אווירית שכונתה ”מבצע אופרה” בו היא השמידה את הכור העיראקי של סאדם חוסיין. העולם וארצות הברית גינו את הפעולה הצבאית וטענו שהיא פגעה ביציבות במזרח התיכון.
עשר שנים לאחר מכן, ארצות הברית יצאה למלחמת ”סופה במדבר”. רק נסו לדמיין מה היה קורה אם לעיראק היה עדיין את הנשק הגרעיני שלה. האם סאדם חוסיין היה מהסס להשתמש בו כדי להציל את ארצו ואת השילטון הדיקטטורי שלו?
ישראל למדה את איראן טוב יותר מכל מדינה אחרת והרעיון שנפקיד את הביטחון הקיומי שלנו בידי ארצות הברית הוא מגוחך ולעולם לא ייושם על ידי מנהיג ישראלי.
אנחנו הישראלים חיים עם האיום האיראני כבר שנים רבות ויודעים מה קורה אצלנו בשכונה טוב יותר מכל אחד אחר, ולכן כל הנסיונות של ממשל אובמה להרגיע אותנו הם חסרי סיכוי.
אז בואו נעשה הסכם קטן עם הממשל האמריקאי הנוכחי אנחנו לא נלמד אתכם להפוך המבורגרים ואתם אל תנסו ללמד אותנו להכין חומוס.
Did you enjoy this article?
You'll love our roundtable.
Editor's Picks
What Ever Happened to the LA Times?
Who Are the Jews On Joe Biden’s Cabinet?
No Labels: The Group Fighting for the Political Center
Latest Articles
A Moment in Time: “Our Educators Need to Learn Their ABC‘S”
Rosner’s Domain | If We Can’t Change Them …
“Quo Vadis?” An Interview with Erika Jacoby
More news and opinions than at a Shabbat dinner, right in your inbox.