fbpx

אורה תמיר אומנית גלובאלית

[additional-authors]
September 3, 2011

ללנסות לתאר את הציורים של אורה תמיר זה בדיוק כמו לתאר חלומות, שאני קם בבוקר החלום כבר מעורפל, נגוז ומתפוגג, קרעי החלום מתעסלים בערפל מעולף, אם היתה תרגושת גדולה, עדין הלב הולם, אם היתה מעצבת נפש  הרי שהיא עוד הומיה ודואבת. לעיתים אינך זוכר דבר וחצי דבר, אולם משהו מבפנים עדיין צבוט או חבוט, אבל אינך יודע מה.
באומנות של אורה יש איכות עתידנית ויופי צבעוני שרודף אותך עוד שעות רבות לאחר שראית אותם. הציורים שלה  לא מתוכננים, הם אינטואיטיביים לחלוטין, אתה שומע את צווחת צבעיה החריפים. כל ציור מקורי, כל עבודה שלה היא תולדה של מעשה ארוך של אהבה. היא מרבה שימוש במכחולים רכים מצובל ובצבעי שמן, בסיפוריה יש סמלי נוצרים. בציורים החושניים והסוריאליסטיים שלה  היא מנסה להביע רגשות בסיסיים ולנצל את האינטרנט האנושי מורכב.

אורה תמיר החלה לצייר בעודה ילדה רכה, אולי בת שלוש, בקיבוץ גברעם שליד עזה. היא היתה ילדה עדינה ובודדת, הוריה נפרדו , “גירושים לא טובים” היא אומרת. בגיל שלוש היא הצטרפה לאביה שנטש את הקיבוץ ועברו יחד לתל אביב, אמא נותרה בקיבוץ. הציור לדידה היה פעילות קדחתנית ,פיזית ונפשית, לשם היא נסה מהמציאות האישית, המשפחתית ומהילדים המנכרים של השכונה. היא לא שיחקה “קלאס” עם הבנות, . מה שנחשב השחתת זמן עבורה ,היא היתה במצב כרוני של ציור, היה לה דחף שאינו ניתן לריסון. את התמונה הראשונה מכרה בגיל עשר לעוזרת התימניה, שהיתה הורתה האמיתית. לעוזרת קראו יונה והיא הציעה לתמיר לסחור את ציוריה בגלריה בשנקין. ויונה  מתגרת  התמונות ואת הדמים מסרה לציירת הקטנה. אז כבר הדהד בקרבה קול שהדריכה אישית, קול פנימי שאומר לה שזה בסדר. זו  היתה הרפיתה, עזר להתמודד עם אילוצים ואתגר פנימי למצוא שלווה. כשאהבה את התוצאה, הגיעה לסיפוקה. לימים עבודותיה נודעו ונמכרו ברחבי ארה”ב, בעיקר בקליפורניה ,נקל למצאה בירידים לאומנות שם היא אומנית של כבוד. אם אתה בר מזל מספיק ויכול לרדוף אחריה ולהדביק את הקצב בה היא מציגה את ציוריה במאות האירועים, הבאזרים, הגלריות והסטודיוז, ואם יצא לך גם  לפגוש אותה ולראות את עבודתה, אתה תתפס ותלכד במלכודת הדבש של ציוריה. בהתחלה היה קשה ,תמיר שינסה מתניה והתגברה יום יום על אילוצי תיקשור אישיים ושמה מפלטה בציוריה הסוריאליסטיים. בכל ציור שלה יש משמעות ויזואלית ונפשית ויש סיפור משפחתי. חלק מהאילוצים קשורים בנכדה שלה אריאל, ובעזרה לנכדתה השניה שניצלה מסרטן בעזרת בית חולים לילדים של אל איי.

היום, המנהיגים של העולם החדש שלנו, נותנים חשיבות גדולה יותר למשקלם של הערכים חברתיים האנושיים שלנו, האמנות שלנו, השירה שלנו, ואת המוסיקה של העולם. אלו  הם האוצרות בכל תרבות, ובכל אומה, במשך אלפי שנות ההיסוריה הכתובה,המצויירת והמושרת.  האומנות מייצגת את האוצר הנעלה ביותר, המקודש ביותר של האנושות. אנחנו, כמו המנהיגים הבין לאומיים, חייבים לעודד, להעריך, ולתת תמיכה לאמנות טובה. אורה מתגלה כאמנית “גלובלית”. אנשים עם תובנה ומבט רחב על העולם, ירצו את עבודתה במשרד שלהם כדי ליהנות. אני מזמין אתכם לחקור את האמנות של אורה תמיר ולתת לעבודותיה לעורר בכם את הרגשות העמוקים . האומנות של אורה תמיר היא אומנות סוריאליסטית פנטסטית. אסקולה של סלבדור דאלי ,אותו היא גילתה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. מיד שנגעה כף רגלה על אדמת אמריקה, לאחר השירות הצבאי, בו שרתה בקיטון זעיר בחיל הלוגיסטיקה כציירת כרזות וציורי קיר. הסגנון האישי של דאלי היה יותר ראוותני והדמיון שלו היה חסר גבולות ומעצורים. את הציורים של תמיר אפשר להסביר עד הפרט האחרון, אין שם דמויות מיותרות או ללא סיבה ניראית לעין. זו דוגמא קלאסית להבחנה בין תמיר לדאלי,שמאז תקופתו עברו יותר ממאה שנה. במשך כל הזמן הזה המשיכה האסכולה להתפתח והוסיפה ציירים ידועים נוספים ,כגון:   
    * מקס ארנסט
    * ג’ורג’ו דה קיריקו
    * אנריקו דונאטי
    * ולנטיין הוגו
*    אופנהיים
מ*      מראט
א
בארצות הברית היא נוחתת בתחילת שנות השמונים וגרה עם בן זוגה הטרי תקופה, וחוזרים ארצה ושוב לאמריקה שלוש פעמים. באחת משהותיהם בארץ הקימה לה גלריה משלה והצליחה ביותר.
אורה תמיר ממשיכה מסורת ארוכה של יצרניות מופת, עם מגוון רחב של ציורים הסוריאליסטיים שלה,  שהיא מציגה את היצירות המקוריות שלה למכירה בגלריה. ציורי שמן מקוריים  למכירה ישירה  במקום עם יצירת קשר עם האמן. הדפסים חתומים של יצירות אמנות זמינים גם בגדלים שונים, ואותם יש למצוא בירידי האומנות בהם היא משתתפת ברחבי קליפורניה. אני אישית ישבתי בדוכן למכירות אומנות של חברה בסמוך לביתן המידות של אורה תמיר. הדוכן שלה יוצר הצלחה מיידית והוא תמיד עמוס בשוחרי אומנות שצובאים אל הביתן בשקיקה.
חחלק מציוריה אינם מסחריים אלא מבטאים את אשר היא מרגישה, אך רוב רובם כן מכירים וזוכים לביקוש גדול. תמיר עורכת הרבה ירידים והאיפיון של כל ציור הוא חד משמעי שווה בכל יריד, אם ציור לא נועד להמכר הוא לא נמכר באף שוק. ואילו אותם שיש לה מכירות גבוהה נמכרים רובם בכל בירידים. אין לה תשובה חד משמעית לסיבה. היא מבארת לי בכל ציור את הסיפור. לדוגמא את אחד הציורים ששבה את עיני היא מתארת כדלקמן, ”זה סיפור אהבה,הגבר לא שולט, בשבילו האישה היא האוצר, שהוא מרים אותו למעלה, תסתכל עליהם,הם באותו הגובה. בשבילה הוא מי שמגן עליה, מי שנמצא שם לשמור עליה. אני מאמינה שנשים, כמה שהן טוענות שהן עצמאיות, וכולי, אנחנו כולנו רוצות את הגבר שלנו שיהיה שמה שצריך.”  וישנה  שם עבודה אחרת עם גבר במסכה וקשה לה להסביר את הענין אבל באופן כללי הנה התאור של תמיר את עבודתה :”יש לו מסכה כי לכולנו יש סודות, אני מאוד ויזואלית ואני אוהבת גברים ונשים מחוטבים ושריריים. אבל אני תמיד אהבתי ריקוד, לא בעצמי אלא רק בלהביט. אני גם אוהבת אתלטיקה, את גוף האדם בתנועה, פשוט להסתכל עליו”. אני מציין לה שכל ציוריה מאוד מיניים,בחורות חטובות עם שדיים גדולים ונישאים וגברים אתלטיים עם איזור חלציים בולט ומפותח ותמיר עונה ובעיניה ניצוץ קטן: “למה לצייר מכוער,אובוויאסלי זה סקסי ואובוויאסלי אני אוהבת אסטטיקה”..
אאני מודה בפניה, שציוריה לא מדברים אלי, ואותם שבחרתי לראות היו היותר מציאותיים ופחות סוריאליסטיים, ומסתבר שאינני במיעוט.  תמיר:  “בקהל שרואה את העבודות שלי ,אני לא מדברת לכל אחד, להיפך. אני גם לא מחפשת לדבר עם כל אחד. זה לא מדבר לכל אחד , אני מדברת, אולי עם עשרים אחוז מהקהל.  אבל הקהל שלי, העשרים אחוז, שאוהב את הציורים, הוא אוהב אותם בגדול “.
“תמיר: “הציורים שלי הם כמו פסיכואנליזה על דף. כל אחד מפענח אותם בשביל עצמו. השאלה אם בכלל מענין אותך להשקיע במאמץ ובחויה חושית רגשית כזאת? הרבה יותר נעים וקל להסתכל על משהו צבעוני כזה, שזה לא אומר שום דבר. זה טוב, אני לא צריך להכנס לתוך זה ואני לא צריך להיות מעורב נפשית.  אצלי, לכל דבר יש סיבה ומסובב, אין פה זיוף, זה הדבר האחרון שאעשה”.
“,”באים אלי לדוכן ומתחילים להתפתל ולנסות להבין או להסביר לעצמם, ואני רואה שיש למישהו בעיה עם זה . אני אומרת לו  אל תתאמץ לעשות קומבינציות, תסתכל על מה שמדבר אליך, אם זה לא מדבר אליך אל תגע. הדברים האלו מעוררים איזה דבר פנימי בבן אדם, וזה יכול להיות גם בשלילה”.
“יכולתי לעשות מחיה מצוינת מהרבה דברים שהם קלים,אתה רואה שמבחינה טכנית אני שולטת בכל המדיות. לעשות ציורים שהקהל יאהב היה לי מאוד קל, אני לא מוכנה לוותר לעצמי,אני עושה את אשר אני אוהבת, ככה חונכתי.”

. פעם פגשתי את אורה תמיר, בסנטה מוניקה, בתערוכת אמנות שנתית  ובדוכן שלה התגודדו כמאה איש בצפיפות והתלהבות. היה אחד שסיפר לי שיש לו כבר שישים ציורים אורגינלים של אורה. הוא אוהב את

“>Find more photos like this on EveryJew.com
    הציורים עם הצבעים החיים, החושניים, שמסמלים את כמיהת האדם לאהבה והגשמה.
אאז  אורה מספרת לי, מעל ראשי ההמון הסואן, שהנה ניגש אליה אדם מבוגר בתל אביב וסיפר לה שקנה ציור שלה כשהיתה בת שתים עשרה. “אתה לא תתעשר מזה אלא רק אחרי שאני אמות”, היא אמרה לו בצחוק.  אז כאילו לפייס את דעתה מהצהרתי הקודמת על הסתייגותי מציוריה, הצבעתי על ציור גדול וצבעוני שמראה גבר ואישה בחיבוק אוהב ברגע של אורגזמה. השניים הופכים לאחד בציור שנקרא “1 +1 = 1”.  זה חזק עמוק ומפואר. ושאני לוקח אותה לבדוק מקרוב, אורה פורצת בצחוק נדיר, ואומרת לי, “לכל סיר יש מכסה”, ואני מחזיר לה בצחוק , “וגם לכל פח אשפה”.

Did you enjoy this article?
You'll love our roundtable.

Editor's Picks

Latest Articles

Print Issue: Got College? | Mar 29, 2024

With the alarming rise in antisemitism across many college campuses, choosing where to apply has become more complicated for Jewish high school seniors. Some are even looking at Israel.

More news and opinions than at a
Shabbat dinner, right in your inbox.

More news and opinions than at a Shabbat dinner, right in your inbox.

More news and opinions than at a Shabbat dinner, right in your inbox.