אפשר להתפאר
בעודד פהר
מאת: מיכה קינן
היום כבר אפשר לקבוע בוודאות שעודד פהר הוא ככל הנראה השחקן הישראלי הכי מצליח בהוליווד.הכיצד זה שאתם בודאי טרם שמעתם עליו עד עצם היום הזה? מדובר אלנכון בתאונת עבודה.מאידך הוא לא בדיוק אחד שיתאמץ לאדיר את שמו ומרכולתו ואף אין לו אשת יחסי ציבור נמרצת.לאחר תלאות אין ספור ומאמצים רבים נאות להפגש לראיון ראשון לעיתון עברי בצד הזה של כדור ארצינו
תופעת הצניעות והאלמוניות אינה זרה לרבים מאומנינו בניכר,אולי להוציא שמות כמו נועה התשבי ואילת זורר,רבים אחרים טובים לא פחות כמוני וכמוך, ישראלים שלא יודעים עליהם, עורכים ובמאים, ומאוד מצליחים, ואנחנו לא יודעים עליהם. הם עובדים קשה לפרנסתם ורואים ברכה בעמלם אך עבור הציבור שלנו הם תעלומה .
באמת חבל,אני אומר, כי היינו חוגגים עליהם כבר מזמן.ועודד פהר הוא בהחלט אחד כזה נחבא אל הכלים והוא לא זקוק להמלצות שלי, אבל בכל זאת: מדובר בשחקן הורס,מסוקס וחתיך, רב גוני, שמשדר המון עוצמה ואינטליגנציה. תענוג לראות אותו מגלם את מלך המחבלים פאריק ב “תא רדום”, ובכיף היה יכול להיות אחד האקסים של היפה הינלאומית שלנו בר רפאלי או מורן אטיאס.אבל היתה לו רק בעיה אחת: המבטא. כן, באופן אירוני, מרוב שיושב כאן עשרים ומשהו שנים,נלכדה על לשונו עגלגלת אמריקאית כזאת,מן עגה אנגלו-היברית שעלולה להיות לו לרועץ אם בבוא היום ישאף לחזור למכורותו.דווקא על המכשול ששחקיננו הלבנטינים הרבים מתמודדים איתו בעת החדירה להוליווד, הוא התגבר כבר מזמן, וכעת דווקא בשיחה איתי, שהוא מנהל בשפת אמו, עברית, אני חש את טאץ’ של היורד הקלסי שמלהג דווקא עברית מטובלת היטב ברוטב אמריקאי.
.ספר לי על הילדות הישראלית שלך?” שאלתי למנה ראשונה”
פהר:”ההורים שלי גרושים, כשהייתי ילד אבא שלי גר בארץ, הוא היה ממוצא גרמני, מדען, פיזיקאי, הוא עשה את הPHD שלו פה, בארצות הברית,עוד לפני שנולדתי, ואז הם חזרו לארץ. כשאני הייתי ילד והוא ניסה להקים חברת מדע ופיתוח, אך זה לא הסתדר והוא חזר לגרמניה. כיום הוא עובד מגרמניה, הוא עושה המון תקשורת וכל מיני עסקים מאוד מעניינים, בשטח האינטרנט ולפעמים עם ציוד רפואי ודברים כאלה.
שם המשפחה שלנו היה פייר וכשחזרנו לארץ, הם הפכו את זה לפהר. השם שלי תמיד היה פהר, מאז ומתמיד.
נולדתי בארץ וגדלתי בתל אביב וביליתי בין תל אביב ולגרמניה. הורי התגרשו, כשהייתי נער מתבגר. אני זוכר כשהייתי בן שתיים עשרה, אימא שלי באה ואמרה לי שיש להם בעיות בנישואים כמה שנים. בתור ילד בן שתיים עשרה לא היה לי מושג, הם חיו ביחד אבל כאילו בנפרד. אני זוכר שהלכתי לבית ספר ואמרתי לחברים שלי שההורים שלי מתגרשים, גיליתי שלהרבה ילדים יש הורים גרושים. עברתי לגרמניה לכמה זמן ואז אימא שלי באה ולקחה אותי להרצליה וגדלתי איתה בהרצליה, בשנים האחרונות של התיכון.
אבא היה בגרמניה הרבה, ואני הייתי טס אליו וחוזר לארץ.ככה עברו שנות נעורי. הורים גרושים הם בלבול, אך לדעתי זה לא בלבל אותי. אני חושב שמאוד עזר לי לפתח את היכולת ללכת לכל מקום בעולם ואני אהיה בסדר. אני יכול להסתדר עם כל אחד בכל מקום ולנהל יחסים יציבים.
אימא שלי קנתה את הבית הכי זול בהרצליה פיתוח בשנת שמונים וחמש וכל המשפחה ניקתה את הבית, צבענו את הבית ביחד. יש לי אח גדול ואחות גדולה.למעשה תמיד עשינו הכל לבד.גם היום בבית, אני עושה חמישים אחוז מכל התיקונים לבד. אני אוהב לעשות את זה. קשה לי לשלם למישהו לעשות משהו שאני יכול לעשות לבד. ככה גדלתי, כי אצלנו בבית אין דבר כזה להביא צבעי, תמיד צבענו לבד.
אני אוהב לבנות משהו במו ידי ולראות את אשתי משתמשת בזה או את הילדים שלי. אני נהנה מזה, נהנה לעשות דברים עם הידיים.
תמיד הייתי הילד השלישי, שעושה הכי הרבה רעש, רואה המון המון טלוויזיה, אני זוכר את כל השורות מהטלוויזיה. הייתי תמיד מופיע בשביל אימא שלי. היא עשתה את תפקיד חייה , כאשר אני הייתי בן עשר, אני זוכר שהייתי עוזר לה ללמוד את השורות שלה, הרבה מזה קיבלתי בירושה. הסבתא שלי מצד אימא שלי הייתה מורה לאומנות.
.מה הסיפור של עודד פהר הנער?” אני תוהה”
פהר: “כנער ישראלי די רגיל ,לא היה לי שום ציפיות להיות שחקן. הייתי טוב במתמטיקה, הייתי טוב בפיזיקה והייתי טוב באנגלית, כי דיברתי אנגלית מגיל מאוד צעיר.כבר מגיל ארבע, בגלל הנסיעות של אבא וכל מי שפגשנו, דיברו רק אנגלית או גרמנית. הייתי נורא ואיום בספרות, בהיסטוריה ובגיאוגרפיה. אני לא זוכר מפות,לא ערי בירה ולא הרכב אוכלוסין. בכל הדברים נכשלתי ובסוף גם בתנ”ך.
בתיכון, התעודה שלי היתה בסדר, בסופו של דבר, אבל לא הייתי תלמיד טוב. בקריאה היה לי מאוד קשה, אז למרות שנהניתי מזה, זה לא משהו שחשבתי להתקדם עם זה.
הייתי ילד מאוד שקט, היו לי שניים שלושה חברים טובים, אף פעם לא הייתי הכי פופולארי בכיתה, גם לא כל כך חיפשתי את זה. עם הבנות היה בסדר, תמיד הייתי אחד של קשרים ארוכים, חמש שנים פה, שנתיים שם. אף פעם לא הייתי טוב בסטוצים, היו לי מספיק חברות, תמיד הייתי מאושר.
“גמרת תיכון ואז מה?” שאלתי בחשש.
עודד: ” ,תתפלא, אבל בצבא הייתי,אפילו בחיל הים. אלא שהיתה לי חוליה חורגת בגב אז הפרופיל שלי ירד. אבל במאמצים פיזיים רבים הצלחתי לעלות אותו וגייסו אותי.למרות שהייתי בשייטת 13 בחיל הים ,לא הייתי ממש בקומנדו הימי,אלא הייתי ג’ובניק.העיתונים האמריקאים כותבים עלי, היה ‘לוחם בקומנדו’ . לאמריקאים זה נשמע הירואי ונועז במיוחד למלהקים ולבמאים אבל באמת, לא עשיתי שום דבר מעניין.
כשגמרתי את השרות בצבא עברתי לגרמניה בציפייה לעבוד עם אבא ולראות אם זה מה שאני רוצה, חשבתי ללכת לעבוד איתו בתחומים העסקיים שלו. בד בבד, באותו זמן נרשמתי גם לאוניברסיטאות בארץ. נרשמתי לאוניברסיטת חיפה ,ירושלים ולבית ספר לעסקים בתל אביב. כל שישה חודשים הייתי מחדש את הבקשות, הייתי שולח את הכסף להרשמה, גם עשיתי את הפסיכומטרי שהיה יחסית בסדר,אך לא ברמה גאונית כמו אח שלי.
אני לא זוכר את הציון של הפסיכומטרי, הוא דווקא עזר לי כי הציונים שלי בבית ספר היו פחות או יותר אבל בפסיכומטרי קיבלתי ציון יחסית טוב. זה עזר לי מספיק כדי להתקבל לאוניברסיטת חיפה”.
.כיצד הגעת בכל זאת למשחק?” הקשיתי”
עודד:”בתקופה שהייתי עם אבא בגרמניה,ניצלתי את הזמן לקחת קורס למשחק בתיאטרון האנגלי בפרנקפורט. הצטרפתי שם לאיזה קורס לשעתיים בשבוע, אתה לומד משחק בהפקה אנגלית שמדברת באנגלית. רוב התלמידים היו גרמנים שרצו לשפר את האנגלית שלהם. לא היתה לי כוונה מיוחדת,רציתי רק להעביר את הזמן בתיאטרון שהיינו הולכים אליו אבא ואני כשאני הייתי ילד. הגרמנית שלי הייתי יחסית טובה אחרי שנתיים שם.
היה שם מורה אנגלי זקן, שאחרי שני שיעורים,המליץ עלי להפקה. מישהי מגיע מהפקה ועושה לי אודישן. ומשום שהאנגלית שלי הייתה יותר טובה משאר הגרמנים, אז היא ביקשה ממני, האם אני רוצה לשחק את התפקיד של “דני”? אז אמרתי כן, ואז עבדתי על זה ופתאום כל העבודה,החזרות, המשחק, התיאטרון והתהליך היצירתי היו כל כך נפלאים שהתאהבתי בזה. מהר מאוד הצטרפתי לקבוצה חובבנית,שהיתה מופיעה בכל מיני סצנות ברחובות ובכל מיני ברים”.
.איך הגעת מגרמניה לאמריקה?” אני מנסה לזרז”
עודד : “רגע אחד,מה אתה רץ?יש עוד פרק שלם לפני זה. באותו הזמן שהייתי בתיאטרון רחוב,היתה לי את השיחה הזאת עם אבא, שאני רוצה להיות שחקן, והוא היה מאוד תומך. הוא אמר לי לעשות כל מה שעושה אותי מאושר, שאם זה נותן לי אושר אז שאני אלך על זה. התחלתי לחפש בי”ס רציני למשחק בגרמניה,באנגליה ובארצות הברית. לבסוף החלטתי ללכת לאנגליה,כי היא קרובה יותר לגרמניה ולישראל,ואף כי המורה האנגליה שלי מהקורס למשחק בתיאטרון האנגלי המליצה לי על שני בתי ספר ידועים והטובים ביותר באנגליה. נסעתי לשם והתישבתי לשמוע כיתות לנסיון.לבסוף החלטתי ללכת על בי”ס בריסטול אולד ויק, שם למדו לפני אנתוני הופקינס,דניאל דיי לואיס וג’רמי איירונס. למדתי שם שלוש שנים, זה היה מדהים ונפלא עבורי.היה שם מורה זקן שהיה מקור השפעה שלי, פגשתי אותו כשהוא היה בן שמונים והוא נפטר בגיל שמונים וחמש, הוא היה יהודי מאוסטריה.
הוא מאוד השפיע עליי, הפכנו להיות קרובים מאוד. הוא הפך כאילו למנטור שלי ואני הפכתי לעוזר שלו, הייתי השחקן הישראלי הראשון בבית הספר הזה.יום אחד ישבנו ודיברנו חמש שעות לפתע הוא חש ברע וקיבל שבץ מוח. אחרי המקרה הייתי בא לבקר אותו בבית החולים מידי פעם. הוא היה מדהים, הוא לימד אותי את כל מה שאני יודע. קראו לו רודי.
הייתי בן עשרים וארבע וכל שאר התלמידים בבית הספר היו ילדים, הם הלכו למכללה, בשבילם זו היתה מסיבה גדולה אבל אני לקחתי את הלימודים בשיא הרצינות ולמדתי. באתי לבית הספר בשבע בבוקר ונשארתי כל היום בבית הספר וכשהגעתי הביתה הייתי יושב עם טייפ וספר והייתי עובד על המבטא שלי. למדתי את שייקספיר, לא ידעתי עליו שום דבר, בשבילי זה היה אתגר .אני רציתי ללמוד כל מה שרודי הציע לי. אחרי השבץ שלו, היינו באים אליו לבית החולים והוא הלך בפעם הראשונה עם הליכון והוא הלך למעלית ואני שמחתי שהוא יכול כבר ללכת. הוא היה מבקש להתעדכן על המשחק בתיאטרון. הייתי בבית ספר, לומד כל יום, וביום שישי האחרון של הלימודים בסוף הסמסטר נכנסתי לאוטו ונהגתי את כל הדרך חזרה לגרמניה. באותו זמן עבדתי במשמרת כפולה באל-על, באבטחה. בחופשות עבדתי עם אבא כדי לגייס כסף לבית הספר, עבדתי שבע ימים בשבוע, שתי משמרות בכל יום ואז נוסע חזרה ביום ראשון בלילה כדי להיות בבית ספר ביום למחרת. תמיד הייתי מסור ורציני.
קיץ אחד בשנה השלישית, נשארתי במשך שבועיים כדי לעבוד עם רודי, עבדנו בבוקר שלוש שעות ושלוש שעות אחרי הצהריים עם הפסקה. הוא הושיב אותי על כסא עם שלוש רגליים, הוא היה גורם לי לקרוא סיפורי ילדים כי ספרי ילדים מאפשרים לך למצוא בקול שלך את הדרך לעלות ואת הדרך לרדת, תרגול טוב של הדיבור. אני מדבר, ופתאום הוא אומר:” אני לא מבין מילה ממה שאתה אומר, אתה עצלן ואתה לא פותח את הפה, תסתלק מפה אני לא רוצה לראות אותך, תחזור אחרי הצהריים” .
הוא היה קשוח, אבל היחסים שלו איתי היו מאוד קרובים, הוא תמיד היה שם עלי עין, ואני זוכר שחשבתי לעצמי:”אני קורע את התחת כל יום, אני עובד בכל יום והוא קורא לי עצלן? איך הוא יכול להגיד שאני עצלן?!”
יום אחד לקחתי אותו לראות את ‘אגם הברבורים’. והבלט היה מדהים, אני לקחתי אותו, והוא ראה ובכה, הוא היה בן שמונים ושלוש, וכל מה שאחרי שקספיר היה מודרני עבורו, ומאוד קשים בשבילו. הבאתי לו את הדי. וי. די. של ‘רומיאו וג’וליה’ וראיתי את זה יחד איתו והוא אמר:” אוי לא, מה הם עושים? אני לא מבין, אולי אני זקן מידי”.
Editor's Picks
What Ever Happened to the LA Times?
Who Are the Jews On Joe Biden’s Cabinet?
No Labels: The Group Fighting for the Political Center
Latest Articles
Performative Actions Must Stop
Change Is Good – A poem for Parsha Tzav
A Bisl Torah – Hope Revealed
The Unraveling of Candace Owens
Longing for Shushan after October Seventh
A Moment in Time: “Thinking Outside of the Box”
Culture
A Love Letter to ‘The Jewish Holiday Table’
Moroccan Fish: A Taste of Casablanca for Passover
Katie Workman: The Mom 100, Comfort Food and Ground Turkey Tacos
Print Issue: Got College? | Mar 29, 2024
With the alarming rise in antisemitism across many college campuses, choosing where to apply has become more complicated for Jewish high school seniors. Some are even looking at Israel.
Rabbis of LA | Grief Helped Pave a Career Highway for Rabbi Anne Brener
Her father died when she was an infant; when she was 23, her mother and 18-year-old sister died three months apart.
New York Jewish Couple Redefines Kosher Wine Market
“We want Jews to stop drinking terrible wines or good wines that are overpriced. They don’t need to compromise anymore.”
Campus Watch March 28, 2024
A roundup of incidents, good and bad, happening on school campuses.