יום שישי. מסעדתו של שוקי לימוזינות,שכונת סטודיו סיטי, עמק הוואלי, לוס אנג’לס . ניחוח דקיק ומבושם של ארומת בישול תימני אסלי מתגנב לנחירי הרגישים,מבעד הדלת אני שומע סילסול נעים ומוכר, אביהו מדינה פותח את הדלת הטבח לרווחה וחיוך צחור שיניים של שמלת השבת של חנלה’, מתכוננת לקבלת המלכה. אני עוקב אחריו לתוך המטבח, שם מתחדד שובל הריח הטעים. מתוך הבליל הריחני קופץ אחד חזק ונפלא מכולם, ענוג ומגרה חכים, כזה שמביא ריגושים חושיים מגירי ריר. הבל חמים ומרטיט את פטמיות הטעם עולה ממרק הרגל התימני הצהבהב שמבשל אביהו מדינה.
בקלחת נירוסטה ענקית מבעבע לו מרק הרגל של שור הבר, בעצבים הולכים וגוברים. הסיר מכרכש,בדופנותיו מתחבטות ירקות פריכות וצבעוניות,עלפני המרק מקצפה שומנית מצקצקת,וקולות עמומים מנענעים את התכולה הנפלאה במרחשת מצד לצד. מדינה לא שוקט לדקה. בידו תרווד ענק ומצקת גדולה נכנסת וחודרת למעיי הסיר,מדינה בוזק תבלינים ועשבים ארומטיים בנדיבות יד ולב רבה. “ביום שישי אני אוהב להתפנק וליהנות,לא משנה שאני באל איי, אני חייב להרגיש בבית”, הוא מבשר מבעד למסך המהביל. כף עץ עגה ובוחשת את התרביך. עוברים רגעים דרוכים, המרק מנווט עצמו לבד, לא זקוק יותר להשגחה צמודה.אנחנו שולפים את הקלחת מאש התמיד ומעבירים את הלהט הצהבהב והמגרה לתוך ארגזו של הג’יפץ אביהו משתרע על המושב והאוטומוביל דוהר בואכה לביתם המרווח של ג’סי ולוריין היזמי .אביהו מצית את סיגריית הפרלמנט הארוכה העשירית במספר מאז שנפגשנו, הוא משחרר איווחת עשן מסולסלת לתוך החלל הגדול של הטרקלין המהודר.
מדינה (63), גרוש ואב לשלוש בנות,הנו ללא ספק מגדולי היוצרים בז’אנר הישראלי-הים תיכוני. מלחמתו הבלתי נלאת, במשך עשרות השנים,בכל סוגי המידיה, הניבה נצחון ענק שאת פירותיו, קוצרים כיום האייל גולנים והדודו אהרון למינהם. אנו מתכנסים לברר אחת ולתמיד את הסוגיה הבוערת ולקבל החלטה
לבין שכונת מזרחי. בעניינו של הויכוח המתנצח וגועש בארצינו כחול לבן , בין הגאון יהורם
מה שקצת נשכח הוא, שלמעשה, כל הפרשה התחילה בזה שאברהם גרש את הגר וישמעאל בנו מחלקת אלוהים למדבר הגדול והנורא וכך נזרע הזרע ונפוץ עלפני מדבריות ערב.ומשם עלו ובאו הסילסולים והמאווים, שהשיתו עלינו רק צרות צרורות.
” אבל למה להביע דעות פוגעניות ומזלזלות כלפי מזרחיים ?” אני קורא תיגר.
“עבורי, כאחלה גבר מזרחי מהפריפריה” (פתח תקווה),פותח מדינה את הדיון,ומצית פרלמנט דקת גזרה,” דור ראשון להשכלה, חשובה לי משמעותית, ההכרה בדעות שלי.
כמזרחי אסלי , אני מרגיש בתוכי זלזול קל כלפי אחי המזרחיים שמקטרים על בוז וקיפוח עדתי. למה כל השנים המזרחיים אוכלים השפלות בטונות מהאשכנזים שפה ושם משליכים להם איזו עצם עם בשר קלוש של מחמאה ופירגון מעושה. אנשים שפיהם וליבם לא משדרים את אותה המנגינה,צבועים והיפוקריטים
שבתוך ליבם בזים למזרחיות אפילו יותר מאמיצי הלב שמשמיעים דעותיהם בריש גלי וברוב חוצות. הם גם חשים למחות ולמחוק את הקלון והבושה הזאת מהזהות שלהם. רובם כבר שינה את שמו ואימץ דפוסי התנהגות מערביים מתוך דחף לטשטש את זהותו המזרחית, במקביל למאבקו “האידיאולוגי” בקיפוח המזרחיים..
“האמת היא, שהמזרחיים הכי מצליחים בארץ ישראל, לא החביאו את מזרחיותם ולא רצו להיות משהו אחר. והג’אברים הללו לא שמו קצוץ על עלבונות הפוגעניות והגזעניות והעיפו אותם קיביני מט, בראש זקוף וגאה. כל זה מתחבר לדברי יהורם גאון האמיצים בענין המוזיקה המזרחית,ולי אין בכלל בעיה עם הגבר הזה,נהפוך הוא,יש לו זכות עם גיבויי המלא לומר את אשר על דעתו מבלי להתחשב במה יאמרו אחיו הירושלמים הנמושים ,בלי קונפורמיזה ופוליטיקה קורקטית.אם הוא חושב שמוזיקה מזרחית היא אשפה ביום שביתה, אני יודע מהו חושב,יהורם גאון הוא איש תרבות,ברמה גבוהה.יש לו איזשהי תיזה לגבי הזמר הישראלי,הוא חושב שהכל לגיטימי.הוא אף פעם לא פסל סוג זה או אחר של מוזיקה,בגלל שהיא באה ממקור מסויים.אבל הוא היה תמיד מבקר רמה של מוזיקה ושל טקסטים.מה שהוא אמר ,לא באותן מילים,ובסוגריים הוא בדרך כלל לא מתבטא ככה,ויש לו בהחלט הזכות להתבטא,יותר מהרבה יוצרים אחרים.כשקראתי מה שהוא אמר הבנתי שהוא פשוט הגזים בחריפות של המילים בהם הוא השתמש.אבל מאחורי זה,האיש הזה שאני מכיר אותו היטב,יש לו כאב ואיכפתיות.הוא אף פעם לא היה נגד זמר ישראלי ים תיכוני ולא נגד זמר חסידי ולא נגד אספרנטו,לדינו ולא נגד רוק.הוא בעד הכל,אבל הוא גם בעד רמה.”