ראיין וכתב:מיכה קינן
לקראת ביקורו הצפוי והופעתו המיוחלת מעניק המוזיקאי המיתולוגי, שלום חנוך, ראיון חושפני ובלעדי “ערב טוב אדוני,הכיצד ערבה לך טיסתך? ” אני פותח בגישוש זהיר ורועד את הראיון ההיסטורי. האייקון האגדי שיושב לפני לא יזכור את הכתב הירוק והנידף מעיתון ‘במחנה’, שהיה מלווה את להקת הנח”ל מהאחזות להאחזות ,באותם ימים, שלום חנוך, כבר ירד מהמדים והתהלך בציביל, ועדיין היה מתלווה לחבורה מידי פעם.
“בסדר,מה שלומך”, הוא עונה לי בזחיחות כאילו זה עתה ירד מהמונית בדיזינגוף.
“מה מאפשר לנו סדר היום?כמה זמן מוקצב לנו לראיון ?” אני חוקר בחשש.
“בוא נלך עם הראש שלך ונראה כיצד ילד דבר,סע, סע לאט.”
אני מתרווח בזהירות בכורסא ומביט באבי אביו של הרוק הישראלי, שכתב ויצר מאות שירים אלמותיים, המוכרים כלכך, שמשרים עלינו תחושות והתרגשויות, שמפעפעות בליבינו ומזכירות לנו נשכחות.
ערפילי געגוע , גלים של נוסטלגיה חמימה, דברים שבינו לבינה, רומנטיקה שחלפה ופרחה לה, צביטות לב כואב, אהבות שכזבו ועזבו,ילדות נשכחת, דמעות שונקות .
שלום חנוך, בשביל רובנו,הוא היסטוריה כמוסה, סיפור חיים, חלק בלתי נפרד מהוויתינו ושורש מהותינו כישראלים ניצחיים החיים כאן או שם אבל לעולם.
“על מה אתה חולם”, הוא מעיר אותי מהגיגי, ” איפ יו וונט מי טו טוק טוק – יאללה שוט”.
“אני מנסה להבין מה מסתתר מאחורי התופעה?”,אני פותח.
“למה כולם רוצים כלכך לדעת מה יש מאחורי, צריכים לדעת מה לפני,שיבואו להקשיב שישמעו את המוזיקה ויהנו, זה העיקר”.
“אנחנו יהודים בני יהודים שתמיד רוצים לחקור במופלא מאיתנו ולדעת מהיכן זה בא וגם כמה זה עלה?”
“גם אני מתעניין ומתפלא לעיתים, אבל בוא נזרום עם זה,נברר את זה אחרכך, מה השאלה הבאה?”
“האם אתם עורכים סבובי הופעות בחו”ל כל שנה?”
“האמת היא שכבר לא יצאנו מהארץ לסיבוב מספר שנים, אנחנו מופיעים בפעם הראשונה בחו”ל עם התוכנית שנקראת ‘יציאה’, ולא במקרה. זה הצד הרך שלי וזה לא קשור ביציאה רכה, אלא משום שאני מנסה לשקף את הרצון של הקהל שלי, שמתיחס לסגנון המופע. כולם מכירים שני צדדים שלי , שעמלתי וטרחתי שיכירו. האחד זה הצד השקט והאנטימי, והשני זה הצד של הרוק. זה הצד שאני לא דופק חשבון, לא בעוצמות הרגש, ולא בדציבלים. אני חייב לומר לך, שאני שמח להיות בשלב זה בחיי, ולקח לא מעט זמן, שאני יכול לנוע מצד אחד לשני, זה מאוד ממלא אותי, מאוד כיף לי שני הצדדים.
מצד של רוק לצד של אינטימיות, ובחזרה לקצב של רוק. תמיד זה היה כך, אבל לא הופעתי במתכונת הזאת, למרות שקיבלו אותי בשתי הצורות. דווקא בצורה השקטה לא הופעתי, כי חשבתי שזה לא יעניין אותי כלכך.
המצב הזה קרוב יותר להוויה האישית שלי בזמן כתיבת השיר ושל ראשוניות, פחות לבוש, יותר ערום וחשוף, בלי עיבוד, בלי הפקה והדברים השייכים לחלק התעשייתי של המוזיקה.”
“האם יש קשר לסגנון , לגילך המופלג ולמצבך הנפשי המשופר?”
“אני מניח במבט לאחור שזה גם קשור לגיל, זה גם ענין של איזשהו בטחון, דווקא להיות עירום, בגיל מיושב ולהופיע עם רוק בגובה העיניים, והופעות שהם עם אנרגיה ,מדליקים אותי יותר , דבר ששאפתי אליו תמיד.היה לי מאוד קל לכתוב את השירים השקטים, אבל חשבתי שזה לא קונץ גדול, ולכן עשיתי את זה, אבל רציתי להביע יותר, הרבה יותר. כתוצאה מכך שאני חי ככה וככה שנים, נוצרו מספיק חומרים, גם כאלה וגם כאלה.
“היום אני יכול, בהופעה עם משה לוי, ורק שנינו, אני עם גיטרה והוא עם פסנתר, לבחור באופן ספונטני ממאה ועשרים שירים, במקום להחליט מראש שאנחנו עושים שיר זה או אחר. יש לנו שלד של תוכנית, של שירים שנעשה אותם, כי אני יודע שבלי זה הקהל יצא מופסד. בהרגשה שהוא לא קיבל את מה שהוא רוצה. יש לי איזשהי מחויבות לקהל. מדי פעם אני שואל את הקהל האם בא לו אישהו שיר מיוחד?
“במשך השנים קלטתי שהקהל מבקש את השירים הידועים והצפויים, ישר צועקים: ‘מאיה’ , ‘משיח’ , ‘ככה וככה’ או ‘נגד הרוח’. אולם אם אנחנו שומעים בקשה שהיא יוצאת דופן, אנחנו מיד נענים בהתלהבות. הרבה פעמים, שאנחנו מבצעים שיר, שלא הושר הרבה זמן, הוא יוצא מאוד טוב, מאוד מרגש, מאוד מיוחד, כי יש בזה את הראשוניות.”
“איך התיחסת למוזיקת הרוק שצמחה בשנות השישים מהפרברים?”
“אני הכרתי את הז’אנרה ההיא כמובן, זה לא היה זר לי, ‘הצ’רצ’ילים’, ה’אריות’, יצא לי אפילו להופיע איתם באותה תקופה . אני מכיר את חיים סבן ואת יהודה טלית, עבדתי איתו שנים. הרוק שהם ביצעו, לא היה שלהם, הם לקחו את זה מלהקות מחו”ל, ואולי תרגמו חלק לעברית. אני לא יכול להסביר את הז’אנרה הזאת, אני באתי מקיבוץ, ולכאורה מה יש לקיבוצניק כזה ולרוק?
להם היה רוק שכבר היה קיים, בדומה לרוק האנגלי, אבל זה היה חיקוי. אני לא מזלזל בהם בכלל, חלקם היו חברים שלי, ששמו את עצמם במקום נחות יותר. בסופו של דבר, שהיה חיבור, הסתבר שהחיבור היה טבעי וקל. בלהקת ‘תמוז’ ניגנתי עם מאיר ישראל, שניגן בלהקת הכוכבים, וגם עם מיקי גבריאלוב ואלגרנטי או טרייביץ והצ’רצ’ילים או עם רומנו. הם אותם חברה שאוהבים מוזיקה,רוצים לנגן מוזיקה והיו לגמרי בענין בעיני,רק מה, הם לא חיפשו חומרים מקוריים. זה היה ההבדל העיקרי ,אנשים כמונ,י התקבלו בארץ יותר מהם, וזה נתן להם הרגשה שהם יותר מהצד”.
” בשנת 2011 חצית את השישים פלוס. מה הבסיס הגילאי והדמוגרפי של הקהל שלך?”
“זו שאלה נהדרת ואני אגיד לך למה, כי אם היתה שואל אותי קודם, הייתי מנסה לנחש ולומר, שבטח יהיו אנשים בגילינו. מה שקורה שאני חווה את זה כל פעם באופן ראשוני, כי המגוון של הגילים של הקהל שלי, הוא כלכך גדול, שאני יכול להבין את אלו, שהכירו אותי שהם היו צעירים. הלכו לצמח, ושמעו אותי באמפי תיאטראות ותחת כיפת השמים. הצעירים היום, אני חושב שהם באו מהחלל, מאיזשהו מקום, הם יודעים את כל מילות השירים ושרים איתי את כל הלחנים, כאילו הם ניכסו את השירים של פעם. אבל הסיפור פשוט יותר, הם שמעו בבית מהטייפים של ההורים את השירים שלי ונקשרו אליהם. הגילאים הם, בצורה מדוייקת, חמש עשרה ועד שישים, בואכה שבעים. אני רואה תמיד מבוגרים, וזה תמיד מפתיע אותי, אני שואל את עצמי: ‘כמה הם מבוגרים?’ ואז אני מבין שלא יותר ממני. זה מה שקורה בארץ, אני לא יודע מי יהיה הקהל שלי בארצות הברית, אין לי מושג. לא היה לי מופע כזה באמריקה אף פעם, בארץ אנחנו מסתובבים עם זה כבר שבע שנים, חשבתי שזה מתאים לבוא לארצות הברית ולעשות סבב מועדונים. המופע הנוכחי מתאים רק למועדונים ,הוא יותר אינטימי, במועדון זה יבוא לביטוי האינטימיות, וזה נכנס יותר ללב. כשהיתה לי הופעת רוק עם שלמה ארצי היינו באולם קודאק והיה מפוצץ עם אלפי ישראלים.”
“האם יש לך ציפיות מהסיבוב הזה באמריקה?”
“אין לי שום ציפיות, אני סקרן לפגוש את הקהל שיגיע, לא אתאכזב אם המועדון לא יהיה מלא מפה לפה, למרות שבסאן פרנסיסקו הכרטיסים נמכרו והוסיפו עוד הצגה שגם היא נמכרה. אולם זו סאן פרנסיסקו כנראה.”
“ממתי אתה עובד עם משה לוי?”
“פגשתי את משה שעשינו את ‘חתונה לבנה’, הבאנו אותו לנגן על עוגב כנסיות, מאז אני מכיר אותו ומאז איכשהו לא נפרדנו. כל כך הסתדרנו טוב אז, והוא מוזיקאי כל כך מוכשר שמשלים אותי. תמיד היה לי נוח איתו, הסתבר שגם הוא רוצה להשאר לידי, אם כי הוא עושה עוד דברים רבים. אני מאוד שמח עלכך, אני גם לא מסתכל אחורה, ההופעות שלנו בסדרת ‘יציאה’ הם טובות יותר ויותר. אני לא יודע אם זה מקובל, אנו כל הזמן משתנים, פתוחים וספונטניים ועם כימיה גדולה מאוד ביננו דבר שמקל עלינו את החיים. ”
“האם אתה מחדש או מעבד מחדש שירים ישנים שלך?”
“שמדברים על עיבוד , ישר אתה רואה במה יותר גדולה עם תופים וגיטרות ותזמורת שלמה. אבל פה, יש לנו את השירים שהעיבוד וההגשה יכולים להיות שונים ממה שעושים על במה גדולה. גם בהופעות הגדולות, משה מופיע איתי. אבל שזה אינטימי זה אינטימי , ויש שינוי מסויים, אבל אני לא יכול לומר שאנשים שומעים את זה. אנחנו לא מודיעים על עיבוד או שינוי, למרות שאפשר להבחין הרבה פעמים בהבדל. יצא דיסק של ההופעה לפני מספר שנים, דיסק שהצליח. עכשיו אנחנו יותר טובים מההקלטה, ואנחנו עושים שירים שלא עשינו אז. פשוט הרפרטואר הוא בלתי נדלה. זה אחד הכייפים. אני לא יודע אם יש יוצרים אחרים עם כזה רפרטואר גדול, שהשירים שלהם. לאחרונה עשיתי הפקה של חלק מהשירים שלי, לא כולם,עד אזור ‘משיח’ ו’רק בן אדם’.
קראתי לזה ‘ארבע תחנות’,כל ערב קבוצה שונה של שירים. התחלתי בערב אחד עם ‘שבלול’, ובערב הבא ההופעה השניה היתה ‘אדם בתוך עצמו’, השלישית היתה ‘חתונה לבנה’ והרביעית ‘משיח’ . ארבע הפקות בארבעה חודשים. התגובה היתה מדהימה, שאנשים חזרו לשירים עתיקים, זה היה חתיכת ענין, ולא רק שלאגרים גם שירים יותר נידחים. הייתי צריך ללמוד בעלפה שירים, שלא ביצעתי המון שנים. זה היה אתגר ללמוד מחדש שירים, זה כמו שיר חדש לגמרי. פתאום קלטתי איזה כמויות יצרתי במשך השנים, והגעתי רק עד ‘משיח’. יכולנו לעשות לפחות עוד ארבע תחנות.
“קורה לך שאתה לא זוכר מילות שיר מסויים?”
“יש לנו ‘טלקופטר’ כזה שמחזיק מאה וחמישים שירים, והבחור שמפעיל אותו יודע לגשת לכל שיר בשניה. ואם אין את השיר אני יכול תמיד לומר שאני לא מרגיש נוח לשיר אותו ומוותרים לי.
“אתה נחשב ליוצר הרוק הישראלי הגדול בכל הזמנים?”
“זה מקומם אותי שיש איזה הגדרה, זה מגביל בעיני. לומר יוצר הרוק הישראלי-מה זה נקרא ישראלי? זה צריך להיות ישראלי, זה צריך להיות רוק וצריך להיות יוצר, ופה זה כבר לא תפקידי.זה לא רק תפקידי, אני אף פעם לא עוצר לחשוב: מי אני בעצם בשביל אחרים. זה ממש מאיים לחשוב עלי דבר כזה. אני להיפך , חוזר להיות הילד הזה שרוצה לכתוב שיר. זאת הדרך היחידה שדברים יוצאים ממני. אני לא יכול לקחת בחשבון, את כל הידע שצברתי, ואני גם לא מאמין בו,הוא קיים והוא יוצא, לבד, אני חופשי. במילא ההיסטוריה תשפוט, ואם אני שומע הגדרה עלי, כאיזו דמות , שבאופן אוביקטיבי מוכרת כמיתולוגיה, עלידי אנשים ,אז גם בחיי לא אוכל להשפיע על זה, גם אם הייתי רוצה. למה לי להתעסק בדבר שהוא מעלי ומעבר לעצמי ,בינתי ונפשי. אני פשוט בכנות , לא חושב על זה. אם הייתי חושב על זה, זה היה מאיים עלי ודורש ממני דברים, ואני בפרוש לא רוצה לחיות תחת קביעה שרירותית, שאתה לא יודע אפילו, מאיפה היא באה. זה קוד, אני מקבל את זה כקוד בחיים, אני מקבל את זה ואולי מחייך לעצמי טיפה,לפעמים אני נבוך קצת, רק בגלל שאני שומע את זה, זה הכל, אני גם סלחן נורא. אני אומר או קיי, בסדר גמור, תודה רבה. אתה מדבר עם בנאדם שהוא כבר מצבה, משהו שהוא כבר מחוצה לו, אבל אתה מדבר עם המצבה שכבר לא קשורה אלי, אלא לפלטה ששמו לי. את הדמות והמסר, שישארו אחרי שאלך, אין לי על זה כמעט השפעה, זה לא משמעותי, כמה מעט יש לי השפעה היום על הירושה שלי, זה מסחרר באיזשהו מקום, מישהו אחראי על כל מילה שהוא משאיר לדורות הבאים, איזו מגלומניה זאת. איזו מן חוסר פרופורציה, זה כאילו לשכוח, ולחשוב שאתה לא בנאדם, איך אפשר, צריך ללמוד לחיות עם זה, ואיך לשמור על עצמינו. זה לא משנה לי, שאני זמר מפורסם ומכירים אותי בארץ, אתה מדבר איתי , איתי, אני אדם בשר ודם.
“איך אתה מתמודד עם להיות סלבריטי ברחוב הישראלי?”
“אני מפנה אותך לתשובה שלי מהשאלה הקודמת,בדיוק באותה דרך:אני מזכיר לעצמי כל הזמן, משתדל לא לחשוב ששמים לב אלי דוקא,אבל אני לא משלה את עצמי, אני מרגיש שונה בכל מצב. יש לי עמדה ששומרת עלי בכל פעם, שמה שבא מבחוץ אין לי השפעה עליו ממילא. זה לא תלוי בי, ואני נשאר אני. אני מודה שאני ממעט לצאת ,אין בי חדווה לצאת בכדי שאנשים יזהו אותי, אני נורא אוהב להיות בחו”ל היכן שלא מזהים אותי. שאני מופיע, אני דווקא כן רוצה שהקהל ידע את מי הוא הולך לפגוש, ואז להיות איתם פתוח ישר וכנה. כל היתר, זה דבר שאני מסתכל בו ורואה בו פנים וחוץ, בפנים אני איש שומר על עצמי, מצאתי את הדרכים שלי, שלא יגבה ליבי ואסתחרר, כי עצם זה שמכירים אותך , אפשר להכיר אותך בכל מיני אופנים וזה תלוי איך אתה רואה דברים שאתה עושה. אם אתה מרגיש שאתה עושה דבר שהוא בעל ערך כל שהוא, אז לפי זה, אתה מבין שככה מסתכלים עליך וככה מכירים ומקבלים אותך.אם הייתי רוצה להיות אומן פרוע ואקסטרוגנזי ומוחצן, הייתי מודד את ההתיחסות אלי לפי הקרטריון הזה.
“מה זה עבורך תקליט טוב? שאתה נהנה ממנו או שאתה מוכר כמות גדולה?”
“אני לא מחשיב את עצמי לאמן מסחרי, אם כי אני בהרבה יותר מסחרי מאמנים אחרים. קנה המידה שלי למסחריות, שאתה באמת מוכר בלי סוף תקליטים. אבל כפי שאני מרגיש בארץ, שלמכור הרבה תקליטים זהו קונסנזוס, אולם אני אף פעם לא רציתי להיות כזה. בעצם הציפיה שישנה, למכור תקליט שאני יוצר היא של אנשים מהתעשיה ואנשים שמושקעים בדבר ומעורבים, כשאני עושה תקליט אני עובד הכי הרבה והכי קשה ולא משנה את המילים בשביל זה, ואם התקליט לא הולך, אז זהו, בזה נגמר הסיפור. היות ואני לא כל כך מסחרי, אני לא יכול לומר לך שכל התקליטים שהוצאתי בעצם כיסו את ההשקעה. לא באתי אף פעם בטענה ולא הייתי ממורמר בהקשר כזה.
בעצם יש פה צדק, בגלל ההצלחה שלי, אני יכול לעשות דברים שלא מתיחסים לטעם או לקונסנזוס של הקהל ולכן לקונסנזוס יש אלטרנטיבות שיותר נעים וקל לו.
אני מקבל את זה ולא מזלזל בזה, ואם אני מצליח להוציא דיסק שאני מרגיש איתו טוב, שאני חושב שהוא טוב, אז אני כמו ילד שאומר,או קיי, זה בסדר גמור מבחינתי, אני אוהב את זה. ואם לא אוהבים את זה היום, אולי יגלו את זה בעוד זמן מה, כן אחיה, לא אחיה,מה אכפת לי, אני כבר עברתי דברים כאלו באופן אישי, בצורה נפלאה בשביל ללמוד. לדוגמא ,’חתונה לבנה’, זה היה כשלון קולוסאלי בזמנו, ואחרי כמה זמן זה הפך לקלסיקה. אני חי ורואה את הדברים מחוצה לי, שאחרי שיצאו, יש להם חיים משלהם, ואין לי השפעה על זה. את החוץ אני מקבל כמות שהו, ואין לי שם כבר מילה. את הפנים שלי אני מנהל עם עצמי, שם אני כואב, שם אני מקבל, הוא שומר עלי, ואומר לי שזה לא משנה אם אני מופיע לפני אלפי אנשים או מאה ,היחס שלי והנתינה שלי, תהיה אותו דבר, הכי שאני יכול.
“מה היית מאחל לעצמך ולכולנו?”
“לעצמי אני מאחל, שאני לא אתיבש, וכן בריאות ושפע נחת לי ולכולם, שזה ימשיך להיות כיף וזז, כי אי אפשר אחד בלי השני. שימשיך להיות אקשן. אני מאחל לנו לעולם, שיתחילו להקשיב לאנשים צעירים, זה הזמן שלהם.אני מסתכל, ורואה את זה כבר כמה שנים, הצעירים מגיל שש עשרה ומטה, החברה האלה , הדור הזה, הוא דור בהרבה יותר חכם וצריך להקשיב לו. הוא יפתיע ויראה למה אדם מסוגל, וגם המבוגרים שביננו ילמדו ונשמח שאנחנו לומדים.”